אני חושבת על הימים האחרונים, אפילו השבועות האחרונים,

כשזה נוגע אלינו, כל מה שאני עושה זה לחפש מה לא בסדר בי, לנסות להסתיר את התכונות השליליות שלי שמפריעות לך כל כך,

לשקול הודעות לפני שאני שולחת, להתקשר רק אחרי שחשבתי על זה כמה פעמיים. כשכותבים את זה ככה המצב אפילו נשמע רע יותר ממה שהוא.

הנקודה היא, שאני לא צריכה להרגיש ככה בזוגיות.

הבן זוג שלי צריך להיות זה שמזכיר לי את כל הדברים שטובים בי, שמרים אותי. איך אתה לא שם לב שמשהו לא בסדר דווקא איתך, ולא איתי?

אתה היית זה שהתלהב כל כך, שחשב שאני הכי אדירה בעולם, ששלח הודעות על כמה הוא מתגעגע, שדאג להגיד שהוא מאמין בי, אני הייתי זו עם הספקות.

אז איך בעשרה ימים שלא הייתי כאן, אתה מתהפך לחלוטין מבלי שקורה שום דבר קיצוני? ואיך לעזאזל אני אשמה? הרי אני בדיוק אותו האדם שהייתי לפני הטיול שלי, ובדיוק אותו האדם עכשיו, שחזר וקיבל ממך יחס קר.

לא אשקר ואגיד שנמאס לי לכתוב על זה, עלייך ככה. אני רוצה לכתוב כאן פוסטים עם פרפרים בבטן, לספר כמה אתה מדהים.

אבל זה לא מגיע לך, מצטערת.

אז אם אני יודעת לחשוב את כל אלו, למה אני נשארת איתך? למה לא ללכת? ממה אני מפחדת כל כך?

ישר עולים לי תירוצים לראש, שהיה לנו כיף ביחד עד עכשיו, שעשית לי טוב בקשר, שאנחנו אוהבים. אבל כל אלו משנים בכלל, אם אני מרגישה פחות טוב עם עצמי? הרי זה לא הדבר הכי חשוב בקשר, שהוא יעשה לי טוב?

אני לא אגיד את זה בקול לעולם, אבל המצב הנוכחי מרגיש לי כמו מן שאלה גדולה שמרחפת מעלינו, מי ייפרד ממי קודם, ועד כמה זה קרוב?

יופי. זוגיות מוצלחת.