אני מבינה שאם לא אוציא את זה לאיפשהו, לא אצליח להתרכז בלמידה. ובגלל שאתה כנראה לא תשמע את זה, הדף הלבן הזה נראה כמו אופציה מצויינת.

מעניין אותי לדעת איך אתה ראית את הדברים בימים האחרונים. יודע מה, לא. מעניין אותי שתדע איך אני ראיתי אותם.

שמת לב כמה דברים רעים יש לך להגיד עליי לאחרונה? כל משפט שאני אומרת מתלווה להערה מהצד שלך, כמובן עם טון תוקפני כזה שאתה אפילו לא שם לב אליו, למרות שהערתי לך כמה פעמיים.

אתה בוחר להאשים אותי בהכל, בסיבה שנפרדנו, בעובדה שנפרדנו. אני זו עם התכונות הלא טובות, אני זו שצריכה לשנות בעצמה דברים, אני זו שלא מתאימה לך, ואתה המוצלח הזה שנתן הכל בקשר ועכשיו לא מתאים לו יותר, נכון?

אז אני חושבת שהסיבה שאתה חושב את כל הדברים האלו זה כי לא במודע, אתה מנסה להצדיק את הפרידה שלנו, להיות שלם איתה. קשה לך שיש לך את הספק הזה, את ההרגשה שאולי לא היינו צריכים להפרד, כי היה לנו כיף ביחד, קשה לך שאתה עדיין רוצה לראות אותי לפעמיים או לישון איתי, ועם כמה שאתה גיבור כזה ויודע להתגבר על הכל מהר, קשה לך לקבל את העובדה שאולי יש בך חלקיק קטן שטיפה מתחרט.

ואתה הרי לא יכול להתחרט, הגישה שלך לגבי הכל ממש מגובשת ואף אחד לא יכול להזיז אותך. אתה בטוח שאסור להצטער על דברים שקרו, והנה מצאת את עצמך חושב במשך כמה ימים האם זה היה הדבר הנכון להפרד. אז איך אתה מתמודד עם זה? אתה משליך הכל עליי, אתה בוחר לראות את כל מה שלא טוב בי, גם אם זה דורש ממך להגזים מעט או להוציא דברים מהקשרם, אתה חושב עד כמה אני לא פתוחה להשתנות, ועד כמה אני צריכה לעשות את זה.

ואתה יודע מה הכי כואב לי ? אתה לא מודע לעובדה שאתה עושה את זה, זו הדרך התגוננות שלך. וכואב לי לדעת שככה אתה רואה אותי עכשיו.

אז תרשה לי להגיד לך משהו אדון מושלם, אתה גם לא בסדר. אתה כל הזמן אומר כמה אתה מודע לעצמך ורוצה להשתנות ולשפר, אבל זה לא נכון. אתה מגדיר את עצמך כאדם שאוהב להחמיא לאנשים ולמי שסביבו, והנה לא עשית את זה לי כבר תקופה.

אתה אומר שחשוב לך שכולם ירגישו בנוח לידך, אבל לא גרמת לי להרגיש ככה כשהיית כל כך ביקורתי כלפי כל דבר שעשיתי או אמרתי. אתה אומר שאתה יודע איך לתמוך ולעודד, שאתה גבר כזה, אבל כשהייתי צריכה אותך בשבוע האחרון הגבת בצורה הכי לא נכונה, הכי חסרת טאקט, הכי חסרת רגישות.

אז בא לי לשים לך מראה מול הפנים. בא לי שתשב מולי ושכל המילים האלו שאני כותבת כאן פשוט יפלטו לי, אבל בצורה הנכונה, ובא לי שאתה תקשיב, ותקבל את הכאפה שלך.

הסיבה שזה מעסיק אותי כל כך, היא שזה כבר לא משנה. אנחנו לא ביחד כבר יותר משבוע, לא נפגשנו או דיברנו שיחה אחת שהתנהלה כמו שצריך, אנחנו לא נחזור. ולמען האמת, אני לא יודעת אם וכאשר תהייה סיטואציה שאשב מולך ואוכל להגיד את הדברים האלו, אם בכלל תהיה מוכן לשמוע, או שתבטל אותי ותגיד שזה לא רלוונטי. אני חושבת שאני בן אדם אדיר, אתה יודע? הנה ואני אפילו כותבת את זה. אני לא אתן לך להוריד לי את הבטחון.

ואם כבר אני יודעת שלא אגיד לך את זה לעולם, אז שתדע שאתה אדם קשה. קשה להכיל אותך, ולהבין אותך ואת הדרך בה אתה פועל, קשה להבין מה אתה מצפה מהצד השני, מתי תגיב בחום ומתי תתעצבן.

אני שונאת שאתה מגלגל את העיינים כשאני מעירה לך, או אומר בטון התוקפני הזה "מה יש לך?", אני שונאת את העובדה שאתה חושב שאתה כל כך מודע לעצמך כשבעצם, הרבה זמן לא הסתכלת במראה.

אני יותר טובה מזה, אין לי ספק. אבל קשה לי להמשיך הלאה בלי שאמרתי לך את הדברים האלו. אמרת לי כל הזמן שאני צריכה לעמוד על שלי ולקחת פיקוד, ועכשיו יותר מתמיד אני מרגישה שאני רוצה לעשות את זה.

אני רואה את הסיטואציה הזאת בראש, הלוואי שתשב מולי, ואני אגיד את כל הדברים האלו, ואתה לא תתערב, אתה רק תקשיב, ומשהו שם יחלחל לך, ואתה תרגיש פתאום צורך לשתוק, ורק להקשיב לי. ואחר כך תגיד שאתה מצטער, ושאני צודקת.

אבל כנראה שזה לא יקרה, ואני אצטרך להספק בעובדה שאני יודעת את זה וזה מספיק, נראה לי לפחות.

ועכשיו, לחזור ללמוד.