איזו כותרת בנאלית, אוף. איזה פוסט מעצבן, ואפילו לא התחלתי לכתוב. חשבתי על זה בימים האחרונים, חשבתי על זה אפילו יותר מידי אם תשאלו אותי,

אבל איזה דפוק זה מערכת יחסים. את מכירה מישהו זר לחלוטין, מכניסה אותו לחיים שלך בצורה הכי אינטנסיבית שיש, מאפשרת לו לראות אותך במצבים הכי רגישים, חווה איתו את הדברים הכי אינטימיים, ואז משהו לא מסתדר, אז נפרדים, והוא חוזר להיות זר לחלוטין עבורך.

רק שכל מה שעברתם ביחד עדיין נמצא שם, עדיין עובר לך בראש בכל שיר עצוב שמתנגן, בכל נסיעה ארוכה באוטובוס, בכל סיפור שמזכיר לך אותו, או דברים שהיה אוהב לעשות, כל פעם שתהיי שוב במקום ההוא שאכלתם בו ארוחת בוקר ביחד, או בבר הזה שהוא הגיע עד אליו בשבילך והתחבקתם בגשם כמו זוג מפגרים.

את תזכרי בו גם כשתלבשי את החולצה ההיא שהוא אהב, למרות שכבר לבשת אותה הרבה פעמיים מאז שנפרדתם. המחשבה על מה הוא היה אומר במצבים מסויימים, מה הוא היה חושב אם היה יודע איפה את עכשיו, או מה קורה איתך.

את יודעת מה הכי נורא? כשתזכרי בקשר שלכם, את תזכרי רק את הדברים הטובים פתאום, את תזכרי את הפעם ההיא שהוא יצא מהרכב באמצע הרמזור שבדיוק התחלף לאדום, ורץ אלייך כדי לתת לך חיבוק אחרון של לילה טוב, אז תזכרי איך הוא בא לכל מקום אחרייך, ואמר כמה את שווה את זה. את תזכרי בערב ההוא שאמרתם שאתם נפגשים רק לשעה, כי צריך לקום מוקדם, אבל במקום זה ישבתם ודיברתם עד ארבע לפנות בוקר ואז נסעתם לאכול. ואת חזרת הביתה בזריחה, עם שוקו חם ביד, עייפה ומאושרת. ואז את תתגעגעי, את תחשבי כמה את רוצה להתקשר אליו. את לא תחשבי על איך הוא היה מקטין אותך, על זה שהוא היה מתנשא, את לא תחשבי על המצבי רוח המשונים שלו.

והכי תענה אותך השאלה הזו האם הוא חושב עלייך. במקרה שלי, התשובה לשאלה הזו היא מה שכואבת יותר, כי אני יודעת שאתה כבר לא שם, אני יודעת שעבר סך הכל חודש אבל אתה כבר היית עם בנות אחרות, אני יודעת שאתה גם נהנה מזה, ומעריך את הלבד שלך, אני יודעת שאתה צוחק הרבה, מקבל הרבה מחמאות כי אתה פשוט כזה, אני בטוחה גם שאתה לא חושב שעשית משהו לא בסדר. 

לפעמיים כשאני חושבת על מצבים שהיינו בהם, ששכבת לידי במיטה שלי, משהו בפנים צובט לי, מין תחושת חוסר נוחות או מבוכה. כי הרי איך הגיוני שהיינו במצבים האינטימיים האלו כשאתה בכלל זר בשבילי.

אני קוראת שוב את הודעת המזל טוב שכתבתי לך, איזו הודעה מאופקת וקרה, סיימתי אותה בסמיילי כדי לגרום לה להראות יותר חמימה, אבל אני בטוחה שתחושת הריחוק עברה אלייך. והתשובה שלך, הרשמית הזו, כתבת תודה ואיחלת לי בהצלחה. 

אני חושבת שאולי כל עניין הזוגיות הוא לא בשבילי. אולי כל הכיף והטוב הזה לא שווה את המחשבות הלא פוסקות שמתרצצות לי בראש אחר כך.

הכאב הזה שאני מרגישה שאני מבינה שהיה מישהו שרצה שאהיה חלק גדול מהחיים שלו, ואז יום אחד פשוט לא רצה יותר. אז איך אני אמורה להרגיש מלאת בטחון? לא משנה כמה שאני יודעת שזה מה שהיה צריך לקרות ושזה היה גם מהצד שלי, המחשבה הזו שיש בי דברים שהרחיקו מישהו שרצה להיות קרוב אליי, ועכשיו כבר לא. 

אני יודעת שכל המחשבות האלו לא בריאות, אבל זה מציק לי, זה יושב עליי. אני לא רוצה להחשף ככה לאף אחד אחר, אני לא רוצה שהמשפחה שלי תכיר עוד מישהו, שאחי הקטן ישאל עליו, אני לא רוצה לישון עם מישהו שאחר כך ישן עם מישהי אחרת, זה לא פייר, אני לא מבינה איך זה לגיטימי בעיניי כולם.

איך אהבת להשתמש במונח הזה "לנתק רגש", הסברת לי כמה אתה טוב בזה, איך אתה יודע להסתכל על הדברים בצורה יבשה ולא לתת לרגש להשתלט עלייך. תמיד הייתי מקשיבה לך, אומרת לך עד כמה זה טוב, כי הסיפורים האלו תמיד היו קשורים לאחרים ולא אליי.

אבל עכשיו אני יודעת שאני זו שאתה מנתק ממנה רגש. כלומר, שכבר ניתקת. איך עשרה ימים אחרי שנפרדנו אמרת לי שאתה כבר המשכת הלאה.

ומההכרות איתך, זה לחלוטין נכון.

אז לא, אני לא חסרת בטחון לחלוטין. אני מודעת לזה שאני בת זוג טובה, פרטנרית טובה, אני יודעת שכיף איתי, ושאפשר גם לדבר איתי ברצינות. אבל בכל זאת, זה מציק לי.

זאת הפעם הראשונה שאני כותבת את זה, ולא אגיד את זה בקול בחיים - אבל אני חושבת עלייך הרבה, יותר מידי אפילו. אני יוצאת כל ערב עם חברים כבר במשך שלושה שבועות, לא דילגתי על יציאה אחת או בילוי אחד, אני מחייכת וצוחקת וזה באמת מהלב, אבל האמת היא שאני חושבת עלייך לפחות חמש פעמיים ביום.

אוף.