תרשו לי להתייחס רק לחיילים הנופלים בפוסט הזה, ותרשו לי גם לא להתייחס לכמה שהיו גיבורים, אלא לכמה שהיה צעירים.

מאז הגיוס שלי, היום הזה נהיה יותר קשה עבורי. הוא לא עובר מבלי תחושה עצובה שאופפת אותי, מבלי משקפי שמש תוך כדי הטקס כדי שיסתירו את הדמעות. הרי לא איבדתי אף אחד קרוב, אז איזו לגיטימציה יש לי לבכות.

הסיבה שהיום היה קשה לי יותר, היא כי ברגע הגיוס הבנתי עד כמה חיילים הם ילדים, עד כמה אני ילדה.

הבנתי שהם לא גיבורים, חזקים וגדולים שעומדים עם נשק ושומרים עלינו כמו שתמיד תיארתי אותם כשהייתי ילדה קטנה. כלומר, הם כן, אבל לפני הכל, הם פשוט נערים מתבגרים שכל כך רוצים להגיע הביתה בסופ"ש, שמתכננים עם החברים לצאת ולשתות, שרוצים את האוכל של אמא שלהם. הם אותם הנערים שרודפים אחריי בנות במסיבות, ומחפשים מישהי להיות איתה כי הם חרמנים. לחלקם יש גם גם בת זוג, שעכשיו צריכים להתרגל לראות אותה אחת לשבועיים, כשכל מה שהם רוצים בתכלס זה איזה כמה ימים על החוף איתה, או איזה טיול רומנטי.

הם נערים, שצועקים "עד מתי", "כמה עוד", מדברים על השחרור מהצבא. הם אלו ששולחים בדיחות בקבוצות בווטסאפ תוך כדי שמירות, ומתכננים טיול לדרום אמריקה.

כנראה שהם גם רצו מאוד להתגייס לשירות קרבי, ואיזו תחושת גאווה זו הייתה להודיע לחברים שהתקבלת לסיירת שרצה, איזה גבר. וכנראה, שהם גם מפוחדים, ולא יודעים למה הם נכנסים. כנראה שההבנה הזו שהם אלו שמגנים עכשיו, הם אלו שנלחמים, הנשק מכוון אליהם, לא ממש חלחלה ברובם. כי הרי איך אפשר בכלל לקלוט דבר שכזה?

החיילים הנופלים הם ילדים. אז בדרך למעלה, לשמיים, תעירו אותם בעדינות, כי הם נורא עייפים, הם לא ישנו כל השבוע, וקחו אותם לאיזו מסיבה או שתיים בדרך, כי הם רוצים לשתות, להתפרק. אולי בדרך גם תעברו בים, כי זה מה שהם חושבים עליו בכל פעם שהם לובשים מדים וחם להם מידי.

ותשמרו עליהם, טוב? כי הם כבר שמרו מספיק על כולנו.

יהי זכרם ברוך.