לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


things change. and friends leave. and life doesn’t stop for anybody

כינוי:  Jess.

בת: 29





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יוני 2016    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

6/2016

חסר


כן, אני רוצה לבכות. עליתי לחדר כי אני רוצה קצת להיות לבד, וזה בסדר, זה מותר.

אני מרגישה תחושת ריקנות כזו, כאלו אין הרבה שממלא לי את החיים. יש את העבודה הזו, ומזל שיש אותה. אני זוכרת שרק פגשתי אותך, אמרת שהסיבה הראשונה שבגלה הסתכלת עליי היא כי אני קורנת, אני צוחקת ומחייכת. אמרת שאתה מעריך את זה שאני בן אדם חיובי. אבל שאני גם מאוד אינטיליגנטית בשביל לדעת שאי אפשר להיות מאושר כל הזמן.

אתה צודק. 

אני מודה, אין לי סיבה אמיתית להיות מבואסת. אני מעריכה את העובדה הזו, ומעריכה את מה שיש לי. פשוט לא ככה חשבתי שיהיה הקיץ הראשון שלי כחיילת משוחררת. התקופה הזו של עבודה - חברים הייתה אמורה להיות מספקת יותר, זורמת יותר, בלי הרבה דאגות.

אבל מרגיש לי ריק, בודד. אני רגילה להיות אחת כזו שמוקפת באנשים, כי תמיד הקפתי את עצמי באנשים. אני כזו, אני חברותית, מתחברת בקלות ואוהבת שאנשים מרגישים בנוח לפנות אליי. אז לא קל לי לראות את החבורה של הבנות שלי מהתיכון מתפרקת, אחרי שלוש שנים שאנחנו צמודות ועוברות הכל ביחד, דווקא עכשיו בשחרור של כולן שכבר החלק הקשה מאחורינו - אף אחת לא יכולה לסבול את השנייה. אנחנו לא מבלות כמו פעם, לא יוצאות לשום מקום, לארגן בילוי כייפי הפך להיות כמעט בלתי אפשרי.

גם לא קל לי להיות בלי בן זוג, וכמה שאני כועסת על עצמי על המשפט הזה. אני מאמינה שקשר בריא צריך לבוא ממקום שכל אחד מבני הזוג יכול ורוצה להיות רווק, קשר ללא תלות. ואני לגמרי גאה להעיד שככה היו שני הקשרים שלי עד היום. אבל אני לא רגילה.. לא רגילה לבלות את רוב היום עם עצמי. לא רגילה לדאוג רק לעצמי. לא רגילה להעביר את ימי חמישי בערב בעבודה, ואת שישי בערב בבית או באיזו בירה ולישון.

לא רגילה לכבדות הזו, לא רגילה לזה שקשה לארגן כל דבר, לא רגילה לדרמות. ואת האמת? אני אסירת תודה על כך שאני לא רגילה לדברים האלו. זה לא מובן מאליו.

אז לימדתי את עצמי שלהיות קצת לבד זה טוב, שלקום בבוקר ולהשאר עוד קצת במיטה זה להתפנק, שלעשות מרתון של סדרת טלוויזיה זה נחמד. אני לומדת להיות עם עצמי. הבעיה היא, שזה מרגיש רק עם עצמי.

אני מרגישה נואשת ופתטית לשלוח הודעות לחברות אם הן בבית או רוצות לעשות משהו, כי כנראה שלא הולך אז לא הולך. כל אחת בחיים שלה, עם הסיבה שלה לקחת צעד אחורה מכולן. אני יודעת שאני מחוץ לכל הוויכוחים האלו ושאין אף אחד שנוטרת לי טינה על משהו, אבל עדיין אני מתגעגעת לחברות שלי.

אני מבלה את השבועות האחרונים בזכרונות על דברים שהיו פעם. על כל מה שעשינו בקיץ שלפניו, וזה שלפניו. איך היינו עולים על אוטובוס בלי לדעת מה נעשה או איפה נשב, עוברים מבר לבר, פוגשים אנשים, עוצרים לאכול באמצע הלילה כי אנחנו יכולים. 

אני גם חושבת עלייך, ועל ההוא שלפנייך. חושבת על מה איתם עכשיו, מה הייתי עושה אחרת. בשורה התחתונה, אני חושבת על כל מה שלא כדאי לחשוב.

אז אתה צודק, יש תקופות בחיים. ובאמת אי אפשר להיות מאושר כל הזמן. אפשר רק להיות אחד שמעריך את מה שכן יש לו בכל תקופה בה הוא נמצא. אני רוצה להאמין שאני כזו. אבל גם אם כן, איך אפשר לא להתגעגע למה שכבר היה? איך אפשר להפסיק להרגיש לבד? 

חסרה לי ספונטניות, חסר לי הכיף, חסרה לי זרימה. אני צעירה, אני עדיין לא בת 21. לעזאזל, אני רוצה להרגיש ככה.

נכתב על ידי Jess. , 25/6/2016 13:05  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט




© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לJess. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Jess. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)