היום נסעתי באוטו עם חברה שלי. היא השתחררה מצהל לא מזמן, לא עשתה משהו מיוחד מאז. למען האמת, היא התחילה ללמוד לפסיכומטרי עוד בחפשש.

המבחן שלה בחודש הבא, היא לא יודעת אנגלית בכלל והסיכוי שלה לשפר את אוצר המילים משמעותית בתקופה הזו כנראה שואף לאפס. ולמה אני כותבת את כל זה? כי היא רגועה. היא נהנת. היום היא סיפרה לי עד כמה היא אוהבת את החיים שלה.

כשהיא יושבת ללמוד אז היא לומדת, ולוקחת את כל המבחן הזה בקלות. כשהיא יוצאת - היא יוצאת. שותה ונהנת ומבלה. נשמע כל כך פשוט, ומשום מה כל כך קשה ליישם.

אני מספרת בימים האחרונים עד כמה אוגוסט היה החודש האהוב עליי ועכשיו אני מחכה שהוא יתסיים. ולמה? כי קיץ וזה אומר שעמוס בנתב"ג אז העבודה שלי קצת קשה יותר מבדרך כלל. אני לא יכולה להיות בים חמישה ימים בשבוע, ולבלות כל יום בחדר כושר. מסכנה שכמותי.

ומה עם קצת לנשום? .. קצת לשחרר? להבין שעבודה זו רק עבודה, והמשמרות עוברות. להבין שאפילו אפשר להעביר אותן בכיף ולהכיר אנשים חדשים. לפתח נושאי שיחה שהם מעבר לעבודה ולמשמרות, כי אני בן אדם מספיק חברותי שיודע לעשות את זה. ומה עם לוותר על שעתיים של שינה כדי לצאת עם חברים, לשבת לשתות בירה ולחזור? מה עם להינות מהעובדה שאני מרוויחה עכשיו כסף, כדי להגשים את כל המטרות הממש אישיות ומהנות שלי, ולא כדי לשלם משכנתא וחשבונות חשמל?

חיכיתי לתקופה הזו כמה שנים, דמיינתי בראש שלי איך הכל קורה. אז למה אני לא מעריכה עכשיו? למה קשה לי כל כך ליישם את כל הדברים שאני באמת מאמינה בהם בלב שלם?

למה אני מנסה לצייר את עצמי כמישהי אחרת כדי להתחבב על אנשים, כשאני יודעת כמה אנשים הקסמתי כשהייתי פשוט אני? למה הבטחון שלי ירוד כל כך לאחרונה? איפה הגישה הטובה, הלעריך כל דבר קטן כמו שתמיד אני מרצה לאחרים?

זה מתחיל ונגמר בי. הכל, כל מה שמפריע לי. יש בזה משהו מפחיד, כי אני זו שהורסת לעצמי ולא בטוחה איך משנים את זה. יש בזה גם משהו מעודד, כי ברגע שאצליח להבין שהכל זה שטויות וכיף אחד גדול, אני אהיה מאושרת. יש לי ללא ספק את כל הסיבות להיות אחת כזו.

אז אני אלך לישון עם הצד האופטימי, ושיהיה שבוע נעים וקל.