מצחיק אותי שלא משנה כמה שונים האנשים מולם אני מתמודדת עם משבר שמאיים פרידה נגדיר את זה כך,

החוויה מאוד מזכירה את עצמה.

אז חשבתי שכבר אז, ביולי התמודדתי עם משהו כזה, ולא האמנתי שאחווה משהו דומה איתך, הרי אתה לא אותו הדבר כמוהו.

ואולי בעצם מה שדומה כאן זה אני, ומה שדומה כאן היא תחושת המועקה, וחוסר הנוחות, והרצון לרצות להחזיר הכל להתחלה.

ואולי בכלל אלו הדברים שמאפיינים כל משבר כזה באשר הוא.

בכל מקרה, זה לא נעים. 

אני משתדלת בכל כוחי שלא להשליך על עצמי הכל, כי זה יהיה באמת לא פייר, אבל השאלות האלו קופצות לי לראש ללא הפסקה -

אולי אני ככה פשוט? נראת מדהימה בהתחלה ולאט לאט יורד ממנה?

אולי יש לי באמת תכונות אופי שמתרתיעות עד כדי כך שאנשים מתהפכים לפתע?

לא, זה לא פייר.

אתה יודע, אתם שונים אחד מהשני. למען האמת, קשה לי למצוא דבר משותף בניכם, ככה שמי היה מתאר שתתנהגו אותו הדבר במצב כזה?

למה מגיע לי שתהייה מרוחק ממני, שתתן לי את ההרגשה שאני לא מספיק טובה כמו שהייתי בהתחלה, שככל שההכרות שלך איתי נעשתה מעמיקה יותר כך הרצון שלך להיות לבד גבר?

והמשפטים האלו, אוח המשפטים הנוראיים האלו שאתם אומרים, "את מדהימה, אין אחד שלא אוהב אותך" , " אין סיבה שארצה לשנות אותך"

והנשיקות שלא מרגישות כמו פעם, הציפייה לקבל הודעה כלשהי שמראה שעדיין מאוד אכפת לך, וכשאני מקבלת אותה להרגיש שקיבלתי גם גל של קור,

"מה שלומך?". שלומי בסדר, תודה, מה שלומך בן זוג שלי?

יש לך את זה בקצת פחות מאולץ? תנסה שוב, אולי זה יישמע כאלו אכפת לך באמת מה שלומי.

והשיטה הזו של לא להכנס להודעה בווטסאפ למרות שראית אותה, ולענות עלייה אחר כך . אתה עושה את זה לכל כך הרבה אנשים, ופתאום אני נמנת ביניהם, כאלו אני עוד אחת בחיים שלך.

אמרת אתמול שאתה רוצה לישון איתי, שאתה חושב על זה הרבה. אז למה שלא תגיד לי את זה? למה שלא תגיד ממש כמו לפני חודש, "תתארגני אני בא לקחת אותך" ?

למה אני לא מקבלת יותר הודעות שאתה נמצא במיטה, ואני חסרה בה? הרי לא קרה דבר קיצוני בינינו שיגרום למהפך כזה.

ובעצם, זה לא מה שאני מכירה הכי טוב? אנשים שמתהפכים בלי שקרה משהו דרמטי, אלא פשוט כי משהו כבר לא מתאים להם כמו פעם?

אז אני מסכימה איתך כשאתה אומר שהדברים לא אותו הדבר, ואני אומרת לך שגם לי עבר בראש להפרד, ושגם אצלי יש הרבה דברים שכבר לא יושבים טוב כמו פעם, כי גם אם זו לא המציאות, וגם אם הדבר שאני רוצה הכי הוא שתחזיק אותי חזק, תנשק ותגיד כמה אתה שמח שאתה איתי,

אני לא אתן לעצמי להיות שוב הצד השני.

אני לא אהיה שוב פעם זאת שנפרדים ממנה, זאת שרוצה לשמור על אחרים בכח כשאחרים לא רוצים לשמור עלייה באותה המידה, אם בכלל.

אז עם כמה שאני מודעת למשחק אגו שזה כולל, ולכמה שזה ילדותי, אני בולעת את הרוק ומסתכלת עלייך במבט הכי רציני שלי, "כן, גם אני חושבת בימים האחרונים. איזה כיף שהכל אצלנו תמיד היה הדדי".

ואנחנו צוחקים, על זה שכשנפרד יום אחד, אז נעשה את זה בחיוך וניתן כיף אחד לשני. כשאתה לא יודע שאחרי הכיף הזה, אתה תלך ואני אפרוץ בבכי ואשמע את כל השירים הקלישאתיים שיש, ואשליך את כל זה על עצמי.

ואתה מספר לי שאם אנחנו נפרדים, אתה תצא מכאן שמח כי לכל אחד מאיתנו יש חיים מלאים משל עצמו, ואני מחייכת ואומרת שאני מקווה שבאמת תהייה שמח, שזה מה שאני מאחלת לך. אבל האגו שלי צועק לי שאני מקווה שתתחרט ושתבין שלא תמצא אף אחת כמוני.

ואולי אין לי בכלל כח לכל המערכות יחסים האלו? הבנתי את הדפוס הקבוע,

איך הכל מדהים בהתחלה, את מחייכת בלי סיבה, כל מפגש שלכם עובר בלי להסתכל פעם אחת בשעון,

הוא מספר לך כמה שהוא לא פגש בחורות כמוך, ואת מרגישה הבחורה הכי ברת מזל בעולם. אז את מתהלכת לך בהרגשה שאת מדהימה שכזו,

ויפה. וכן, כל אלו בגלל אדם אחר בכלל, אבל זה לא מפריע לך שזה תלוי בו כרגע, כי הוא עושה לך טוב.

ואז מגיע שלב השגרה, ההודעות הרומנטיות קצת פוחתות, הריגוש קצת נעלם, אבל למטרה טובה של חיים ביחד.

ומה השלב שאחרי? למה לא מראים לנו אותו הכל הקומדיות הרומנטיות?

מה קורה כהיא כבר נראת לו לא מאתגרת מספיק?

כשהוא פחות מתגעגע? ומה קורה אז, כשאת יושבת בבית, מנסה לחשוב איפה הדברים התשתבשו, וכל ההסברים מפנים אצבע מאשימה אלייך.

ואת כבר לא הולכת ברחוב בהרגשה שאת כזו אדירה, את הולכת בהרגשה של עוד אחת, שמתלהבים ממנה, ואז לא.

ואת משכנעת את עצמך שזה לא מה שיוריד לך את הבטחון, שיהיו עוד אלף כמוהו, וזה גם מה שאת מספרת לחברות, ואת דואגת ללכת עם החיוך הכי גדול שלך.

אבל עמוק בפנים, השאלה הזו לא מרפה ממך, שאולי, רק אפילו רק לרגע קטן,

אולי אני לא מספיק טובה?