פתאום זה הכה בי.

אני נותנת לעניין הקטן הזה, החסר חשיבות, אחד שאני בכלל לא אזכור, להשפיע על כל המצברוח שלי. לגרום לי לחשוב שהכל נוראי ושהכל אצלי רע.

אז נכון, הצבא זה החיים שלי עכשיו, וכל דבר מעצבן או משמח שיקרה לי במסגרת הזו ישפיע לחלוטין על המצברוח שלי או על איך שאני רואה דברים,

פשוט כי זה משהו שאני חווה עכשיו. וההווה תמיד נראה לנו הכי נורא ומפחיד.

פשוט כי בעתיד תמיד אפשר לדמיין, ולהיות אופטימי, ובעבר אתה חכם והכל קרה בדיעבד. אבל זה תפקיד בצבא. זאת לגמרי תקופת ביניים שתעבור.

אז כן, סוג של נפלתי בין הכסאות, אבל אני לא יכולה להגיד שאין מי שנלחם עליי. אני רק יכולה להגיד שזה לוקח הרבה זמן.

שבעצם, גם זה בסדר, כי זה רק יגרום לי להעריך יותר את התפקיד החדש שאגיע אליו.

אבל מה ששכחתי, מה שלגמרי לקחתי כמובן מאליו זה שהכל אצלי מדהים. ואני כל כך ברת מזל.

יש לי את המשפחה הכי תומכת ומצחיקה ותמיד כיף להגיע הביתה. חברות שלי מקסימות ואין מצב כזה שאני צריכה להתייעץ עם מישהי ואני לא אדע למי להתקשר, חבר שלי מושלם, ויש לנו את הקשר הכי טוב שרק יכלתי לדמיין.

אני בריאה, והכל בסדר. 

אז למה כל כך קשה לקחת דברים בפרופורציה כשהם קורים? למה אני יודעת שאני כותבת את הדברים האלו היום, ומחר אתבאס ממשהו שיקרה בבסיס.

אני באמת מודה על הדברים האלו. ואני רוצה לזכור אותם גם כשקשה, ולדעת שזה מה שבאמת וחשוב.

וסביר להניח שבלעדיהם..הייתי מזמן מתחרפנת.