לא כתבתי כאן המון זמן. אולי זה משהו במזג אוויר, או בשלג הזה שעושה לי לחשק לשבת שוב

מול הדף הריק הזה. אולי זו העובדה שאני מתגעגעת קצת לכתוב לעצמי,

בלי לקבל על זה איזושהי תגובה.

בכל מקרה, אני פה. כלואה בבית, או בעצם, סתם בבית. השלג בחוץ כל כך יפה, אני מרגישה כמו ילדה קטנה שמתלהבת ממנו כל שנה מחדש.

פעם אחרונה שראיתי שלג הייתי מלשבית יקרה, עם קיטבג ענק וחדש ששוכב בפינה של החדר, ובעקר מלאת חששות.

בשלג האחרון אתה היית כאן, ואני זוכרת שכמה שזה היה לא קל- פשוט רציתי שתשאר.

ואתה נשארת.

אמא נפלה, המסיבת גיוס נערכה בקושי.

אני חושבת כמה עברתי מאז, ומשום מה, הכל עדיין מרגיש אותו דבר. אתה עדיין כאן,

אני עדיין מלאת חששות, כי זאת פשוט המומחיות שלי.

להגיד שהתבגרתי יישמע פלצני מידי, אבל מה אכפת לי, לגמרי התבגרתי. בזכות הצבא, עברתי המון דברים שפשוט הייתי חייבת להתמודד איתם לבד. להיום אני מרגישה חזקה יותר.

אני מעריכה כל כך את מה שש לי עכשיו, כי עברתי הרבה כדי להשיג הכל. כמה שקשה לזכור להעריך תמיד, אני ממש משתדלת.

מי יודע מה יהיה עד השלג הבא.. אני כבר אהיה אזרחית. מעניין איך אז אסתכל על דברים.

אבל נכון להרגע, אני רוצה להינות מהפוך הכייפי, מהרעש של המזגן, מהקפה, מהמרתון סדרות בטלוויזיה, ומהמשפחה המתוקה שלי שכלואה איתי בבית החמוד שלנו.

עד הפעם הבאה...