אני רוצה לכתוב על כל כך הרבה דברים, אבל כל אלו לא חשובים, כי הדבר הכי חשוב עכשיו הוא שתרגיש טוב יותר.

אתמול סיפרתי לחברים שתמיד היית הולך עם כסף בכיסים, שמידי פעם היה נופל ברחבי הבית. וסבתא הייתה אומרת שאם מצאנו כסף - הוא שלנו. אז היינו מסתובבים בכל מקום ומחפשים מטבעות ושטרות על הרצפה. לקח לי שנים עד שהבנתי שאתה כנראה משאיר אותו שם בכוונה כדי שנמצא.

סבא, אני באמת לא מצליחה לחשוב על שום דבר אחר. מציק לי לי שאני לא נמצאת שם ליד המיטה שלך כל היום. אבל אמא ואבא אומרים שעדיף שרק כשהמצב ישתפר אבוא לבקר, שלא אראה אותך ככה, מבולבל. הפחד שלי הוא שהם לא רוצים שככה אזכור אותך, כי אולי לא תצא מזה.

ומה עם סבתא? חשבת על זה? היא בטח משתגעת מדאגה, הולכת כל בוקר לחנות רק כי היא חשובה לך. אתה הרי יודע שאם לא אתה היא הייתה סוגרת אותה כבר מזמן. אז קדימה, תחזור, קשה לה לבד עם כל הלקוחות המעצבנים.

הזקנה היא דבר נוראי כשחושבים על זה. היא שוברת איתה כל אדם באשר הוא, לא משנה בכלל מה היה לו בחיים לפני שהגיעה, איזה בן אדם הוא היה.

ופתאום קשה יותר לזכור דברים שפעם אתה לימדת אחרים, ופתאום ללכת את המסלול של הטיול שתמיד היית הולך כבר מאתגר מידי ומכביד על הרגליים, והגב.

כל שפעת קטנה הופכת לקשה יותר. הזקנה מחלישה אותך. מצחיק אותי איך תמיד מאחלים לאנשים שיגיעו לגיל מאה ועשרים, שימותו כשהם במיטה שלהם, בבית, תוך כדי שינה. אבל למה בעצם?

אולי עדיף למות כשאתה עוד צעיר, כשזוכרים אותך בתקופה הכי טובה שלך, כשעוד לא היה דבר שלא היית מסוגל לעשות?

אתה חייב להשתפר סבא. אתה חייב. עדיין לא סיימנו לדבר על מה אלמד, או על הטיול שלי. עדיין לא אמרת לי מה הכי מתאים לי בעינייך. ומה לגבי האדם שארצה להתחתן איתו? איך אדע שהוא באמת האחד אם לא יעבור את הסינון הקפדני שלך?

בבקשה תשתפר. זה לא קל אני יודעת, ואתה מאוד מבולבל. אבל אל תשאיר אותנו עם הכסא הריק שלך בארוחות.

אף אחד אחר בעולם לא יוכל למלא את התפקיד שלך ומה שאתה בשבילנו, בשבילי, סבא.