עבר קצת יותר משבוע בטירונות, ובדיעבד באמת אני יכולה להגיד שהולך אחלה.

אבל כל פעם שאני מגיעה הביתה לסופש, אני נכנסת לדכאון כזה ועצבים וצועקת על כולם רק כי המחשבה על זה שאין לי זמן בבית ושעוד דקה אני שוב בבסיס מפחידה אותי.

זה אינטנסיבי, וקשה. והאמת שגיליתי על עצמי שאני מתמודדת הרבה יותר טוב ממה שחשבתי, בלי עין הרע וכל זה.

אבל בכל זאת, כל כך קשה לי לצאת מהפוך, להגיד שוב ביי למשפחה, להכין תיק לשבועיים, לדעת שאני לא אשן הרבה, או יאכל טוב, ושכל משפט שלי מתסיים ב"כן המפקדת".

על כל דבר קטן עולה לי דמעות לעיניים, אני מפחדת שאני לא אעשה דברים מספיק טוב ושאני אאכזב את עצמי, שאני לא אגיע למקום שאני רוצה. פתאום מאזרחית חופשייה לגמרי שיש בערך אפס ציפיות ממנה, אני צריכה להוכיח את עצמי ולהתבלט ולעשות דברים הכי טוב שאפשר. ויש לי קצת נטייה לחשוב כל הזמן שאני לא מספיק טובה בעייני אנשים.

זה הרבה דברים להתמודד איתם במקביל בתוך המסגרת הזאת שנפלה עליי בבום וכל כך מנתקת אותי ממה שקורה בחוץ וכל מה שאני רגילה אליו.

ובא לי קצת להתלונן על זה לפעמיים. אני יודעת שהכל מעולה, שזה עובר ולפני שאני אשים לב אני אסיים טירונות.

ובכל זאת כל כך קשה לי לא לשקוע לתוך העצבים והדכאון הזה. כדי לצאת היום עם חברות אני צריכה להכריח את עצמי, כי כל מה שבא לי זה רק לישון, לאכול, ולהתקלח בלי סוף.

כרגע קשה לי המחשבה שאנשים מתרגלים לחיים כאלה, שאיזשהו גוף שמנהל אותו כמה אנשים שלא רחוקים מהגיל שלי - משתלט לי על כל החיים, על כל היחסים שלי עם אנשים. קשה לי המחשבה שגורם אחר יחליט אם אני אראה את חבר שלי, כמה זמן לא ניפגש, מתי נדבר.

קשה שחברות שלי כותבות לי הודעה שהן מתות לדבר איתי, ושהן מתגעגעות, אבל אין לי זמן אפילו להסביר למה אני לא יכולה לדבר.

ואז כשאני מגיעה הביתה בסופש, כולם שואלים ומתעניינים ורוצים לשמוע. וכל פעם שאני מספרת את זה למישהו, פתאום זה לא נקלט לי איך אני עוברת את זה בעצמי.

אבל אני חזקה, אני סתם קצת בכיינית עכשיו.

וזה בסדר כי מותר לי, כי זה עוזר להתמודד. רק הלוואי שהייתי יכולה להשאר קצת יותר בבית וקצת פחות בבסיס.