דיייייי כבר אני גם רוצה להרגיש ככה
זה לא עוזב אותי זה לא יוצא לי מהראש! והקטע הכי מגעיל בזה שאני מקנאה באנשים אחרים שיש להם את זה.
מתחיל להרגיש שכל יום שעובר הוא עוד יום שהתבזבז ממה שנשאר לי בתיכון. אני כל כך מפחדת להגיע ליום הזה של סיום י"ב ולגלות שלא לקחתי איתי שום חוויה אמיתית מה12 שנים האלו.
הכל מתפספס לי, ככה זה מרגיש
אני מתרגשת מדברים קטנים שעוברים מהר ואז אני מגלה שהם לא כל כך מרגשים כמו שחשבתי. ואני רוצה לחזור הביתה ולכתוב על שטויות כמו מה עשיתי היום ולהתעסק בדברים שטחיים.
מרגיש שחסר לי רק פרט קטן כדי להיות באמת מרוצה מהחיים שלי, ומה שמסתכל הוא שזה מרגיש שכלום לא תלוי בי יותר, או שהכל תלוי בי. הכל קיצוני מידי
אני לא מצליחה לכתוב אפילו בצורה נורמלית על מה אני מדברת ומה אני מרגישה
וזה מעצבן כי זאת כל כך לא הגישה שאני מנסה לסגל לעצמי. פשוט מתחרפנת מלחשוב כל הזמן על חלומות מתוקים שלא מתגשמים ולתרץ את זה בכל מיני קלישאות כמו "יהיה טוב"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
