אז יש לי רגע כזה שבא לי פשוט לכתוב, ולכתוב הכל.

אני לא מאמינה שהייתי במסיבת סיום של אחותי עכשיו, שאכרה סיימה כתה ט', זה כל כך קטן. אבל בזמן שאני יושבת שם בקהל, ומסתכלת על האנשים, על המקום, אני מבינה שגם אם עבר כל כך הרבה זמן מאז שעזבתי שם, זה מרגיש כאלו לא עבר כלום.

ופתאום עלו לי דמעות לעיניים, והרגשתי קצת פתטית, אבל התמלאתי בגאווה לראות את הקטנה שלי שכבר יותר גבוהה ממני, רוקדת וצוחקת עם חברות ממש כמו שאני עשיתי.

ופתאום נכנסתי קצת לפרופורציות, הזמן עובר כל כך מהר. גם אם הייתי רוצה ממש שיעצור רק לשנייה, זה לא יקרה.

אז אולי אין טעם בכלל לבכות או לדאוג מכל דבר שקורה? לפעמיים אנחנו כל כך נכנסים לבעיות, ולמחשבות שמציפות אותנו ביום יום עד כדי כך שהכל נראה עניין של חיים ומוות.

וכל דבר קטן משפיע עלינו, כל יום מחורבן גורם לנו לעצבים ולדכאון, כל מבחן או הזדמנות שיש בחיים מפחידה אותנו כאלו זה מה שיקבע לנו את הגורל.

אז לא, זה לא ככה. ובסופו של דבר זוכרים את הדרך שעשינו את הדברים, גם אם הצלחנו יותר או פחות, אנחנו נזכור את החברים שהיו שם כדי לתמוך, 

את הרגעים הקשים שלמדנו מהם, ולאו דווקא את התחושת הצלחה.

ויכול להיות שזה בדיוק מה שהייתי צריכה עכשיו, כשאני כל כך נלחצת מהמיונים האלו מחר, או מה יהיה עם המשך השירות הצבאי שלי, בסופו של דבר באמת שהכל יהיה בסדר. וזה משפטים קלישאתיים כאלו שקל להגיד וממש קשה ליישם, ויש לנו נטייה לשכוח אותם בדיוק כשאנחנו צריכים להשתמש בהם הכי.

אז בא לי לקום ולהגיד שממחר בבוקר אני משנה את הגישה שלי, אולי זה יקרה, ואולי בעצם זה קצת יותר קשה ממה שזה נראה לי. אבל זאת גם התחלה.

אז אני רוצה לזכור שבכל מקום שאני אהיה אפשר למצוא את הטוב, ואין דבר כזה שהכל רע.

אני רוצה לזכור שהכל באמת עובר, גם הדברים הטובים אבל בעקר לזכור שגם הרעים. אני רוצה להעז לקום ולשנות דברים שמפריעים לי, ואם אי אפשר לשנות אותם - אז לשנות את הגישה שלי.

אני רוצה גם לדעת שאין דבר כזה אי אפשר, ושחוסר הערכה לעצמי לא יוביל אותי לשום מקום.

הכי אני רוצה לדעת להגיד "אז מה? מה כבר יש לי להפסיד?"

ולחייך, פשוט לחייך.

הנה, כמה שחששתי עברה כבר חצי שנה מהשירות שלי. וכן אני צעירה מסריחה, אבל עוד חצי שנה כזו ואני כבר לא אהיה כזו צעירה..ועוד חצי שנה אחרייה אני בכלל אהיה קרובה לשחרור.

ומי יודע, עוד כמה שנים אני אשב בטקס שחרור של אחותי הקטנה, בקהל, עם עיניים דומעות, ואחשוב כמה שהזמן עובר מהר...

ואו, התגעגעתי לזה.