אני ממש מוצאת את עצמי מתוסכלת מידי. ואני באמת חייבת להתחיל להסתכל על הדברים בצורה אחרת, כי אין לי דרך לשנות אותם.

בזמן האחרון אני תמיד אומרת שהמשפט שאני הכי מאמינה בו הוא "אם אתה לא אוהב משהו, תשנה אותו. אם אתה לא יכול לשנות אותו, תשנה את הגישה שלך. אל תתלונן".

אז למה ברגע האמת, כשאני באמת צריכה ליישם את המשפט הזה, זה כל כך קשה?

אני פשוט עם פרצוף תחת כל היום וזה כבר הגיע למצב שלא כיף לי עם עצמי.

אז מה כבר קרה? לקחתי סיכון, שאולי כרגע נראה כטעות, עזבתי בסיס שבדיעבד נראה הדבר הכי טוב שהייתי יכולה לקבל. עכשיו אני רק בוכה ומבואסת.

נכון שהגעתי למקום שהשם שלו לא כל כך טוב, ושאולי זה ממש ההפך ממה שאני רגילה, אבל זאת ממש לא סיבה להתייאש ככה.

דבר ראשון, אני חייבת לקחת בפרופורציות. זה לא משהו נצחי, זה שירות צבאי, וזה נגמר עוד שנה וחמישה חודשים.

דבר שני, אני תמיד אומרת שאין דבר כזה שאין דברים חיובים, אז למה אני לא מוצאת?

אני הרבה יותר קרובה לבית, יש לי אפשרות לישון בבסיס, וגם יש לי אפשרות לישון בבית. ההורים שלי אשכרה הסיעו אותי לשם ביומיים האחרונים מה שאף פעם לא יכל לקרות בבסיס הקודם, אני יכולה להיות הרבה יותר עצמאית, יש לי יותר מקום לבטא את עצמי.

אני אתרגל לאנשים, אני פשוט צריכה לא לבוא ראש בקיר. דיי עם ההשוואות האלו למה שהיה, כי חאלס זה עבר כבר.

אני שונאת שאני עושה את זה לעצמי. פתאום אני מבינה שאחת הסיבות שכל כך קשה לי, זה שברגע האמת אני מתנהגת הפוך מכל מה שאני תמיד אומרת שאני מאמינה בו.

אני נותנת לאנשים להשפיע עליי עם הדעות המיותרות שלהם והמשפטים המשביזים שלהם על כל דבר.

כל מה שמישהו אומר לי על הבסיס הזה ישר נכנס לי לראש. אבל משום מה, כל הדברים הטובים שאני שומעת פשוט נמחקים.

זה באמת באמת הכל בראש שלי, הכל בגישה שלי. זה מה שישנה הכל.

כשאני מסתכלת אחורה על השירות הצבאי שלי עד עכשיו, אני חושבת שדוקא היה לי כיף, ומגניב, והכרתי אנשים מדהימים. אבל בתכלס, כל הזמן התלוננתי ותמיד היה לי משהו לבכות עליו. למה רק בדיעבד אני מעריכה דברים? מה טוב בזה?

אני רוצה להיות הבן אדם שיצליח לשנות משהו, אני יודעת שאני ארגיש מדהים עם עצמי אם אני רק אצליח לשנות את הגישה המחורבנת שאני נמצאת בה.

על מה אני בוכה בדיוק?

יש לי אשכרה זמן לעצמי, לעשות ספורט אם אני רוצה, להיות עם המשפחה, להשקיע בעצמי קצת יותר, לאכול אוכל טעים, להרגיש פחות צבא.

נכון שחסרות לי החברות שלי, אבל זה עניין של זמן..

אוף. איך אני גורמת לכל מה שכתוב בפוסט הזה באמת להכנס לי לראש? אם אני אומרת שמעכשיו אני משנה גישה. זה עובד?

אני צריכה באמת להאמין בזה, ולא להחליט רגע אחד, ולשנות את דעתי כי מישהו אמר איזה משפט מפגר כמו "עשית טעות שבאת לפה".

יודעים מה? יש מצב שעשיתי טעות. אז מה? משהו טוב חייב לצאת מזה, כי אני מחליטה מה יצא מזה ואני מחליטה שיהיה טוב. אני חייבת לתת צא'נס, זה לא פייר שככה אני מחליטה לפני שבכלל ניסיתי.

סבבה, אז ההתחלה היא קשה, אבל כל הקטע זה להרים את עצמי.

אני אעשה את זה, אני אהיה חיובית. אני אשכרה בבית עכשיו וזה משהו שהייתי יכולה רק לחלום עליו לפני חודש.

אני אתחיל לנהל יותר טוב את השגרה שלי, אני אמצא לי תחביבים וסדרות שבא לי לראות, אני אמצא זמן להקדיש למשפחה. כדי שהסופשים יהיו רק עם חברים. אני אהנה מהשגרה הזו שלא כולם זוכים לה בצהל.

חוץ מזה, עדיין לא התחלתי את התפקיד בכלל, שהוא זה שנותן את הכוחות להמשיך. מי יודע, אולי אני אתאהב בתפקיד או בחיילים. וגם אם לא, תמיד יש דברים חיובים.

אז מעכשיו אני מחליטה שזאת הגישה שלי, ואם יש לי משהו שלילי להגיד אני אנשוך את השפתיים עד שיהיו לי פחות דברים רעים להגיד.

אני אחייך לכל מי שיגיד לי דברים רעים על הבסיס, כי אני מחליטה איך יראה השירות שלי.

וכל דבר חיובי שיגידו לי, אני אזכור טוב טוב.

אולי זה תהליך, אבל אני מתחילה אותו עכשיו. כי בכיתי יותר מידי בשבועיים האחרונים, וזה לא עזר לי בשום דבר, וגם כל המלחמות האלו לא קידמו אותי בכלום.

זה הזמן לשנות גישה