אני שונאת את זה.

אני כועסת שברגע אחד מנערה בת שבע עשרה שלומדת בתיכון, מתלוננת על עומס מבחנים ויוצאת עם חברים, הפכתי להיות מועמדת לשירות בטחון, בת שמונה עשרה - עם יותר מידי אחריות, שכל הסביבה שלה כבר בצבא.

אני כועסת שלקחו ממני את זה בלי לשאול אותי, בלי לדעת אם זה בסדר, אם אני רוצה להכנס לזה עכשיו.

אף אחד לא שאל אותי אם אני רוצה לסיים את התיכון, אם אני רוצה להתבגר.

והכל כל כך קשה. אם זה הקשר איתך שלפעמיים הופך להיות הדבר הכי מעיק בעולם בגלל שאתה בצבא, ובגלל שכל ידיעה בחדשות מקפיצה לי את הלב,

או אם זה החברות שכבר בצבא ואני מרגישה צורך לעשות סבב הודעות וטלפונים לבדוק מי סוגר שבת בגלל המצב.

להפגש עם החברות נהיה כבר עניין גדול מידי, צריך שכולן יצאו מהמכינה, או מהצבא, או מהעבודה,  וצריך לקצת זמן כי כל אחת עייפה או צריכה לקום מוקדם מחר, ואיך בכלל מנהלים שיחה עם בנות שכבר בקושי יש לך משהו משותף איתן?

בנות שלפני כמה חודשים הלכנו כל בוקר לאותו המקום, ראינו את אותם האנשים, למדנו עם אותם המורים, ופתאום הכל שונה.

המערכת יחסים שלי נהפכה לרצינית יותר, הקשרים עם חברות שלי נהיו מסובכים יותר, כל החלטה נהייתה גורלית יותר.

ובכלל בא לי להשאר הילדה הקטנה שבין בגרות לבגרות מנסה לצאת לברים ולא מכניסים אותה כי היא קטנה מידי.