It's a little bit funny, this feeling inside

זוכר איך שהבטחנו בלי לדעת 

מתי ואיך נחזור להפגש

נדמה שרק אתמול

אבל השמש כבר שוקעת

אולי זה רק הלב שמתרגש

אני ובת זוגתי נפרדנו

אחרי שמונה חודשים

נושכת את השפתיים 

לא בוכה

בכיתי כל הימים האלו

גם בדרך לתחנת האוטובוס

דיברתי אלייך כאילו את שם

כאילו את מולי מקשיבה בשקט

אני לא יודעת מה עשיתי ! 

אם צדקתי או טעיתי 

אם אחזור אלייך, אולי זה יעשה רק רע

ושוב נפרד במהרה ושוב אחייה את כל הסיוט הזה מחדש !

אני רק רוצה להגן עלי, עליך, עלינו

וכמו סתומה לא מפסיקה לחשוב עלייך 

לא מפסיקה לבכות

לא מפסיקה לכאוב

וזאת אני זאת שנפרדתי

אז למה בעצם אני מרגישה ככה 

ולמה אני רוצה לשכב לצידך יותר מכל דבר אחר ?

למה

זוכר איך שהלכנו דרך קבע

לאורך הרחוב המתרוקן

דבר לא השתנה 

רק פה ושם דוהה הצבע

אולי זה רק הלב שמזדקן

האמת שהכנסתי את עצמי לפה בכוח

כבר הרבה זמן שלא כתבתי פה

ולא הרגשתי שיש לי סיבה לכתוב

חופש גדול, ה-זמן לכתוב

ולא כתבתי

עבדתי

הייתי עם בת זוג שלי

עם חברה הכי טובה שלי פחות

סיבוך הא, סיבוך

השבוע יהיה לי לחוץ

אני רוצה לכתוב משהו עמוק

אני רוצה להתאים לשיר שאני שומעת, המרגש והמושלם הזה 

אני כבר לא בדיכאון

כבר אין לי דחפים

אני לא רוצה למות

ולא סובלת

אפילו מאושרת

אם כי, קצת מבובלת

הכל הלך :)

אבל רגע, מה זה פה גורם לי להחליק ?

זה סמרטוט? זאת בננה?

לא זה חרדות :(

שבזכותן אין לי מסע לפולין

אלו שגרמו לי לסוע עד לעבודה וישר הביתה

אלו שמונעים ממני ללכת לבית ספר

לעשות דברים יום יומיים

אלו שבזכותם מצאתי את עצמי בסוף היום במיון ! מקיאה ועם נוזלים בורידים !

אז הינה, הצלחתי! למצוא את החרא דבר בחיים ולירוק אותו החוצה לתוך החור הזה 

הישראבלוג שלי, שעדיין אין לא עוקבים קבועיים, ואין הרבה תגובות

גם בזמן שהוא היה פעיל! עם שירים ותמונות.

אני לא עוד ילדה עצובה בעולם,

אני בחורה שמנסה לעבור את המכשול האחרון שלה,

חרדות.

.