הכל ככ ריקני וחסר טעם,
אנשים שהיו שם כל החיים התגלו ככאלה שייזכרו רק כדמויות עמומות בעבר. כאלה שמצאו את מה שחיפשו כל השנים ואז כל השאר נהפך עבורם לחסר אינטרס וטעם, אז הושלך.
ועם כמה שאני מנסה להשלים עם זה, כל התמונות שמפוזרות בכל מקום מכאיבות עם ההבנה שיש דברים שמקומם רק להישאר במסגרת תמונה. כל מה שנשאר פה רק שאריות של מי שהייתי ומי שהם היו עבורי.
תכף כל זה אמור להסתיים ודברים יתחילו לזוז, אבל הרגעים האלה שהתקווה נעלמת והכל נראה שחור פשוט משתקים. אני באמת מקווה שאני לא אופטימית לחינם, ושאני מכוונת נכון, ולא רק אלך עוד ועוד לאיבוד. אני באמת מפחדת, אבל אין יותר נמוך כבר אז למה לא לנסות ולשפר דברים?
רק קצת אומץ אלוהים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
