נשבעת שאני כנראה לא מכירה את תל אביב מספיק, 

אז כשפתאום עברנו על פני הבית שלך בדרך לים זה תפס אותי בהפתעה מוחלטת.

היינו חייבים לעצור כי רכב בדיוק יצא מהמקום חניה, 

והיה בי חלק קטן בפנים שרצה פשוט לצאת מהרכב ולרוץ לשם, 

לחדר המוכר הזה. לבדוק אם המברשת שיניים שלי עדיין במקום שלה, ואם שמרת על הארון מסודר כמו שבדקנו כל פעם. ואז פשוט לשים את הראש על החזה שלך ולצפות בסרט שלא ייגמר.

שתקתי. ואז הגענו לים, פרשתי מגבת והנחתי את הראש.. והכל שוב חזר להיראות ברור והגיוני. זה היה הרגע הכי רגוע ואופטימי שהיה לי בזמן האחרון. והים תמיד יהיה שם בשבילי, אז הכל נראה פחות מפחיד.