נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

אני תמיד עבדתי לפי החוקים של העולם , אבל יש נושאים בהם אני יודעת שלעולם לא יתנו לי חוקים ולא אסכים לקבל.

מוסיקה וכתיבה . 

כשאני יתפרק אני אניח מאחוריי שערי את האוזניות וישקע לתוך המוזיקה ,יושבת ליד החלון הפתוח שאומר לי שתמיד יש בשבילי את השמיים שהם יכולים להוכיח מה קורה איתי מוסיקה  שכל פעם סוחפת אותי לדמיין דברים אחרים ולפעמים אפילו לראות את מה שקורה לי , לא להסתכל , לראות.

כשאהיה שמחה אני אלך לשמוע מוסיקה ואשתעשע אשחרר את האנרדרלנין שלי לצליליה .

כשאהיה עצובה , לא אלך לשמוע אותה . אלך להקשיב לה ...

בזמן הזה בטח אני אעביר את הכל לדף , אכתיב את רגשותיי , את מה שעובר לי בראש , אסחף גם אם זה מוגזם.

לאחר שעתיים של פריקה אהיה חייבת אומנם לא ארצה אבל אהיה חייבת לחזור למציאות , להתרענן בטח אכעס על עצמי שבזמן שאני שמחה אני לא מצליחה לכתוב מה אני חושבת , אני פשוט לא מצליחה . אבל כשאני עצובה או מבולבלת הכל נספג לתוך הדף כאילו כל רגש תפס מילה , מנסה להמחיש את מה שאני מרגישה , אני יודעת שזה אף פעם לא מספיק . לעולם אבל לעולם לא אוכל להעביר למישהו את מה שאני מרגישה רק במילים , אבל זה תמיד מנחם באיזה מקום שאפשר להוציא קצת . אולי זה לטובתי , לפחות התחושות שלי נשארות שלי , שומרת אותם ללילה כי זה הזמן היחיד השקט שלי שאף אחד לא יסיט את תשומת ליבי לעיניין אחר . בלילה , מתחת לשמיכה מרגישה הכי בטוחה לחשוב כל מה שרציתי , בטוחה שאף אחד לא יוכל לחדור לדימיונותי ולהגיב על זה.

פשוט לשפוך ולשפוך , אולי אחר כך לקמט את הדף ולדחוף אותו למגירה עם המנעול . המנעול לא סגור אבל עצם זה שיש עליו מנעול תמיד מסר את הרמז.

ריחות מזכירים לי , שירים מזכירים לי , ניצוץ של רגע יכול להזכיר לי . אבל מה ? אני אפילו לא זוכרת מה , מקווה יום אחד לגלות.

הרוח הקרה והנעימה שמלטפת בפני בחוץ מפתה אותי לפעמים לצאת קצת ולנשום . משהו שלא עשיתי הרבה זמן.

מרגישה את האושר לרגע , ואז את הגעגוע , את האמת אני אפילו לא יודעת למה , יש שלושה עולמות שקוראים לי ואני מבולבלת בין שלושתם . עולם העבר שלי , עולם ההווה שלי , עולם העתיד שלי ... טוב אולי ארבע , יש עוד אחד שאני לא ממש סגורה מאיפה הוא.אולי הוא התקווה . התקווה שאולי יבוא יום והחלום שתמיד מהדהד בראשי הוא לא לשווא , התקווה שאותו החלום יכנס למציאות שחוסמת לו כל דרך אפשרי.

השירים שיתנו לך להתגעגע ולרוב אתה לא זוכר למה . הפעם לשם שינוי אני יודעת למה.לפעמים פשוט צריך לעצום עיניים ולהרגיש את זה לתוכך , לנסות להיזכר מתי פגשת בשיר הזה או בניחוח הזה שהוא כלכך מתגרה.

אחריי שאטבע קצת בבלאגן , אעזוב הכל ואגיד לעצמי שהכל בסדר . אני אחייך , אני יאמר שהכל בסדר גם אם אני קצת לא בטוחה , אני לא ירצה שאף אחד יגיד לי שהוא רוצה לעזור , כי בכך הוא יתן לי להרגיש שאני צריכה עזרה . אני לא צריכה , אני יודעת שאני מסוגלת להתמודד,אני יודעת שזיכרונות יכולים לחתוך בי . אבל זה בסדר , אני צריכה שמשהו ינקז קצת את הדם שבלחץ .

"את לא עוברת את גיל ההתבגרות . את יותר מידי יפה , מיוחדת ומוצלחת מכדי שאחרים יפגעו בך , מכדי שתרגישי מה זה כישלון,את בחיים לא תביני אותי" היא הייתה כל כך בטוחה במילותייה , ידעתי שאם היא הייתה מסוגלת לומר את זה יש הרבה שמספיק להם רק לחשוב את זה "עם פגיעות מצד אנשים הייתי יכולה להתמודד ,עם זה שאחרים היו מנסים לגרום לי להרגיש לבד ולא נצמדים אליי בנחמדות וידידות אולי הייתי מתמודדת . עם מה שאני עושה לעצמי אני לא מתמודדת. עם הייסורים שאני מעבירה את עצמי על איפה אני ואיפה אני מטביעה את עצמי , עם ההחלטות שתמיד צריכות להיות כל כך משפיעות על העתיד שלי (לפחות לדעתי) אני לא מתמודדת . אני לעולם לא יודעת מה אני רוצה מעצמי , כל פעם שאני מרגישה שהכל כל כך טוב עם עצמי פתאום בא ייסור חדש . אני מפחדת משלמות ! אולי מהעובדה שאני יודעת שהיא לא קיימת , שהיא לעולם לא תהיה קיימת בעולם.אחרים עוברים בקרים קשים כשהמש עוד יכולה לחמם אותם טיפה , לרחם עליהם ... אני עוברת לילות קשים , כשהירח נראה האור היחיד בקצה המנהרה . עברתי יותר מידי בשביל להגיע לזה ועכשיו זה הרבה יותר קשה , אוקיי ? עברתי הרבה יותר ממך , את אפילו לא שמת לב שאת היית חלק מהכאב של העבר שלי . פשוט לקחתי את עצמי בידיים למה שאני רוצה להוכיח את עצמי,עכשיו אני סתם תוהה לפעמים אולי השארתי את הילדה הקטנה הזאת שם מאחור , אולי שכחתי אותה בדרך . אולי זה הפחד שלי , אני מפחדת בעתיד לעזוב את מה שאני עכשיו בדיוק כמו שעזבתי את העבר שלי . פשוט מחקתי כל כאב ממנו ונשארו צלקות . את יודעת כמה צלקות השארת עליי בזמן שחשבת שהכל בסדר איתי ? את יודעת כמה התחננתי שתקבלי אותי כמו שאני ? את הפלת אותי חזק , בזמן שהייתי על הריצפה דרכו עליי בלי סוף ואת לא ידעת שזה היה בגלל המכה שלך , את חשבת שאנחנו החברות הכי טובות בזמן שאני רק רציתי לברוח למקום טוב יותר , פתחתי לעצמי תקוות בשקט , הרגשתי הכי אמיתית רק מול המראה . כולם עקצו פה ושם , קראתם לזה צחוקים איתי אבל פשוט התמוטטתי בפנים אף אחד לא היה מזהה את הדמעה מאחוריי החיוך השבור. את יודעת שכל דבר הכי קטן נתן לי תקוות , פיתחתי יותר מידי . אולי היום הייתי אומרת שהייתי תמימה מידי להאמין בשינוי כל כך מהיר בעולם שלי , אבל זה קרה , מי שמפקפק בדבר הזה שאמונה יכולה להפוך הכל צריך לבדוק את עצמו שוב.את יודעת ? אני שמחה שפיתחתי לעצמי אישיות קודם לכן , בזמן שהחיצוניות והתמימות החביאו אותה טוב טוב . אם לא הייתי מפתחת לי אחת כזאת ממזמן הייתי מתמוטטת הייתי יותר מידי נבלעת לעולם של הסביבה החברתית אבל אני יודעת יפה מאוד ומספיק מפוקחת כדי לדעת לאן אני צריכה להכנס ולאן לא . לעולם לא הייתי כזאת שלימה עם עצמי , לא פעם ולא עכשיו . אני מסוגלת , את לא יודעת כמה אני מסוגלת לכל מה שחלמתי עליו מאז ומתמיד , הדברים הכי גדולים שהייתי בהם במרחק נגיעה , אבל אז ויתרתי על הכל ורצתי לחבק את הילדה הנטושה שעזבתי מאחור , שמפחדת שאני יתרחק יותר מידי . כשתביני את הטיפה שאני עוברת כל יום , רק את הטיפונת הזאת תפני אליי ותגידי לי למי יותר קשה , בסדר ? אני חושבת שאני יודעת את התשובה שתגידי. היית חלק מהעבר שלי , ביחד עם כולם . נתפסתי בך . זאת הייתה טעות , נתת לי להרגיש רק כמה אני לא שווה , כמה אני תלויה בך . אני לא אומרת צוחק מי שצוחק אחרון כי אני ממש לא צוחקת , אני לא אוהבת לצחוק על צרות של אחרים אבל לפעמים אני רוצה להסביר לך משהו שרציתי לומר לך תמיד ופחדתי שתזלזלי בי ותשאירי אותי לבד . אולי זה היה עדיף אבל לא ידעתי את זה פעם" כן , את כל זה , את כל זה רציתי לומר , זה פשוט עבר לי בראש בשניות ששתקתי רציתי , כל כך רציתי להוציא את זה אם לא בשבילי אז בשבילה. בסופו של דבר החלטתי שאני אצטרך להיות מספיק חזקה בשביל לעזור לך לעבור את התקופה הקשה שלך . לא רציתי שתרגישי מה שאני עברתי , ריחמתי עלייך מידי , לא איחלתי מעולם לאף אדם לעבור את זה , אני לא בטוחה שתוכלי בכלל. נתתי לך חיבוק מחזק והחלטתי לנסות לשכוח ידעתי שלא אצליח אבל ניסתי . עכשיו את תלויה בי , כל כך תלויה בי ואני לא יתן לך ליפול . לא אם זה תלוי בי ...

מנסה כל קשר אפשרי ואני ידעתי שאם לך לא יקשיבו לי יקשיבו , שוכנעו כל כך מהר ועל כל טעות שעשית כיפתי עלייך , תמיד ניסת להצמד אליי כל כך הרגשתי שזה בשביל לקבל תשומת לב מהסביבה , לא התייחסו אלייך ? הבטחתי שאני אנסה לעזור יותר , לדבר , הם החברים שלי ! את באה אליי בתלונות שאת מרגישה לא רצוייה למרות שלי זה לא נראה ככה , אולי זה פשוט לא מספיק לך.

איך זה ששוב , בפעם אולי השלישית אני שומעת מהחברים הכל כך טובים שניסת להסיט אותם נגדי , חלקם האמינו הרוב חזרו אחר כך . בסופו של דבר כולם הבינו שאלו שטויות. איך זה ששוב אני רוצה לעזור לך ? אולי פשוט קשה לי לשמוע שמישהו יעבור אפילו טיפה ממה שאני עברתי פעם . אני חייבת למנוע את זה .

 אבל את יודעת מה ? לפעמים אני מנסה להבין מה גורם לך לעשות את זה , אני מנחשת שזה מתוך ייאוש ומהפחד שאני לא אקיים את ההבטחה . אל תדאגי אני יעזור בכל זאת .

אין לי פחד לאבד כלום , אני יודעת שעוד פחות מחצי שנה אני יפרד מכולם שוב למקום לא מוכר . רק שהפעם זה באמת יהיה לא מוכר ורחוק , רחוק מכל מי שאכיר , את תמשיכי בחייך גם במקום שונה (שיהיה לך בהצלחה) ואני אנסה למצוא את התשובות שחיפשתי להרבה שאלות , ליותר מידי שאלות שיש לי .אני יודעת שאיפה שאני עכשיו אני לא אשיג תשובות , אני רק אשיג הנאות רגעיות שעם הכל אף אחד מהם לא יענה לי על השאלות , אולי רק יוסיף.

אני הולכת קצת לשקם בעתיד שלי את העבר . 

אני יודעת שאני צריכה את זה , זה שונה מכל מה שהכרתי עד עכשיו . אני אוהבת סיכונים , ככל שהם גדולים יותר ההפתעות יכולות להיות יותר גדולות.(אם לא יהיו כאלה , אדאג להם)

אולי בעוד שנה - שנתיים אני קצת אחבר בין העולמות , אולי אפילו העולם של החלום יתחיל להתבהר לי.

אני אוהבת תקוות , בזמן שאתה מנסה להגשים אחת אתה מגשים עשרה אחרות שכל כך רצית .

עכשיו נושמת , שפכתי . אולי יותר מידי ... אני יודעת ש... לא , האמת היא אני לא יודעת כלום, אני נותנת לחיים שלי להפתיע אותי.