נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

ברגע שראיתי לכתוב משהו על יום הזיכרון לתרומה ל"נושא החם" , הייתי חייבת לתת כבוד ללוחמים שלנו ולכתוב משהו , גם אם הוא יהיה קצר מידי. אבל אז התחלתי לקרוא וראיתי את עומק הנושא - "הלם קרב" התחלתי מיד להרגיש מוזר , כאילו אני יודעת על מה הולכים לדבר ולמה מתכוונים.

האמת היא  שמרתי את הנושא הזה בתוך הלב , השתדלתי שלשתוק ורק לתהות ולתת למחשבות לרוץ בתוכי.

עד עכשיו , תוך כדי שאני כותבת , אני מתלבטת אם להוציא את זה.

מה אני אפסיד ? , רק ברשותכם אנסה לעשות את זה כמה שיותר אנונימי כי אם אני אספר פרטים כלשהם מהמקרה אתם בטח תדעו ותזהו במי מדובר.(אני קצת מרגישה הולכת מאחוריי הגב של אחי ...)

זה היה לפני בערך שמונה חודשים ...

נכנסתי הביתה אחריי יום לימודים ארוך ואמא ישבה בסלון מחזיקה עיתון בידה.

לפתע נשמע צלצול בפלאפון שלה . זה היה אחי הגדול הוא בכה ובכה . אני לא חושבת שיוצא לי לשמוע אותו בוכה מתישהו.

הוא ניסה להסביר אבל לא הצליח להוציא מילים , הוא מלמל אבל הדמעות שחנקו בגרונו חסמו את הקול ואת האויר.

במקום זה לקח ממנו החבר שלו את הפלאפון ודיבר במקומו. מה שאחי הגדול ניסה להסביר זה שהוא מבקש ממנו לקרוא פרקי תהילים לרפואת חבר שלו.כשאמא שלי שמעה את המקרה והשם כמעט נעתקה נשימתה.

החבר הכי טוב שלו נפגע בצורה רצינית ונוראית בצבא . לא הצלחתי לדמיין את זה , זה היה כל כך הזוי ועורר בי זעזוע .(אני מצטערת שאני לא מרחיבה אבל זה מהסיבה שאמרתי מקודם.)

זה היה הדבר הכי נוראי לדמיין.

הוא חי (לא האמנתי). פינו אותו לבית החולים,ואת היחידה שלו שיחררו.

התפללתי לרפואתו , לא בכיתי , כי פשוט לא יכולתי לדמיין שהחבר הכי טוב שלו כבר לא יהיה.

אני לא זוכרת ממש כי זה מטושטש לי , אבל אני זוכרת שאח שלי לא בא כבר כמה ימים כי הוא חיכה ליד המיטה שלו , אבל כשהוא חזר היה אפשר לראות את זה . היה אפשר לראות עיניים נפוחות ואדומות , שקי שינה שהעידו על זה שלא ישן לילות שלמים ועל הגוף המותש שלו שנראה כאילו רק רוצה להתפרק למרות כל היכולת הגופנית שהוא רגיל להפגין.

הוא לא דיבר עם אף אחד , רק נכנס לחדר. אפילו את החיוך שלו שהוא היה שואל אותי "מה שלומך" אחריי שהוא חזר מהצבא לא ראיתי.נשאר רק ה-"מה שלומך ?" זרוק לחלל הסלון כשאני משותקת מאחור . פעם ראשונה שראיתי את אחי ככה , ולא ידעתי עד כמה גרוע זה עוד יכול להיות ...

יום למחורת הוא לא חזר לצבא , הוא גם לא דיבר הרבה . הוא גם לא אכל , הוא גם לא יצא ולא ישן.

לפעמים הדיבורים היחידים היו כשהוא מנסה להסביר לאמא שלי איך הוא נראה תוך כדי שאני שומעת את קולו נחנק.

יצא לי הרבה במשך השבוע לראות את אמא שלי גוררת אותו מהחדר כדי שינסה לאכול בזמן שהיא ואבא שלי מנסים לנחם אותו כאילו הוא כבר נפטר . כל פעם היה בי הדחף לצעוק אליהם שהוא לא מת ! שיפסיקו להיות כאלה חסרי אמונה , ולקבוע עובדות. אבל ידעתי שזה לא מה שישכנע אף אחד.

כבר כמעט כולם ידעו על המקרה , בכל בית הספר היה כתוב על הלוחות להתפלל לרפואתו , הרדיו והטלויזיה לא מנעו את עצמם מלספר על המקרה . כולם קיוו , אבל לא הרגשתי שהאמינו באמת.

אחריי בערך שבוע שוב לא ראיתי את אחי , אמא אמרה לי להתפלל כי היום מנתקים אותו מהמכונות "אבל למה ?!" לא רציתי. "כי אי אפשר להשאיר אותו באוייר" היא ענתה ויצאה מהחדר."ולוותר עליו אפשר ??" את זה רציתי לומר אבל לא אמרתי. שתקתי , כרגיל.

קראתי תהילים ואז לא יכולתי יותר להתרכז אז כתבתי משהו ארוך לאלוקים שעד עכשיו שמור לי במגירה , מתחת להכל.

יצאתי לרענן את עצמי , וכשחזרתי בלילה ראיתי את אחי קרוע מבכי , הוא לא היה היחיד ,המדים שהיו עליו היו קרועים , והוא פשוט השתטח על המיטה כשהכרית ספוגה בדמעות,עכשיו גם אותי התחילו לחנוק דמעות שהתעקשו לצאת.לא רציתי להאמין , לא רציתי לראות אותו ככה !!

הבנתי שהחבר הכי טוב שלו , הלך .

הוא לא יצא מהמיטה , אולי רק לכמה פעמים יחידות כדי לשבת על המחשב ולהעביר תמונות שלו. כל פעם שאני נזכרת בזה אני נושכת שפתיים כדי לעצור את הבכי.

הבכי שלו הכאיב לי כל כך , ההורים שלי ניסו הכל אבל לא הצליחו.

הפעם הראשונה שראיתי אותו יוצא מהחדר מאז שהוא נכנס אליו זה אחריי איזה שלושה ימים כשרק מכנס קצר וציצית היו על גופו והוא קם אני אפילו לא זוכרת למה.

מאז הוא בקושי ישן , היו לו חלומות עליו , הוא העביר תמונות שלו במחשב והיו צריכים למשוך אותו מהמיטה כדי שיכנס להתקלח.

הוא היה שבור ומפורק , אין לי איך לתאר את זה אחרת.

פחדתי שהוא לא יתאושש מזה אי פעם , וההורים שלי פחדו עליו שזו תהיה לו לטראומה נפשית והוא לא יצא מזה.

ההורים שלי ביקשו מבת דודה שלי והחבר'ה שלהם שינסו להוציא אותו , כי הוא יושב בחושך ובוכה. הם הבינו את הבכי ואת הכאב , הוא היה גם חבר שלהם אבל המצב שלו הגיע למקרה שאמא של הנפטר ניסתה לנחם אותו ...

אחריי  תקופת זמן הוא נראה מתחיל להתאושש , הוא אומנם בקושי חייך או אכל אבל הוא התחיל להראות יותר טוב . אולי החברים שיצאו איתו לסיבובים בערבים ניחמו אותו והפיקוח של ההורים שלי קצת עזר.

פעם אחת הוא נכנס בשבת הביתה מבית הכנסת והסתכל על הדלת "איפה זה?" הוא שאל. הוא דיבר על התמונות מגנט שלו איתו מאירועים שהיו צמודים על הדלת. רק עכשיו הוא שם לב שהורדנו אותם.אמא ניסתה להסביר והוא אמר שבחיים לא נעשה את זה יותר , הוא לא ישכח אותו בחיים ואין לנו שום זכות לקחת ממנו את זה. הוא התחיל קצת להשתגע עד שהבאתי לו את התמונות והוא לקח אותם ממני והלך.

יצא לי פעם לראות תמונה שהוא הוריד למחשב שלי לשולחן עבודה מתוך שיחות שלהם בצ'אט ושכח למחוק. הוא כתב לאחי שהוא מת כבר לחזור מהצבא למיטה , למשפחה ולאח שלו. אחי כתב "חח ושלא תישכח את אחיך שפה" הוא ענה לו איך הוא יכול לשכוח ?!! הוא צחק וכתב "מת עלייך אח שלי שלוש עשרה שנה אף אחד לא יפריד בינינו אחשליי !!" ואז הם צחקו ונפרדו לשבת שלום ודש"ים. (הכנסתי את התמונה הזו לתוך תיקייה כלשהיא כדי שלא יתקל בה בכל פעם שיפתח את המחשב שלי).

הוא התאושש קצת עם הזמן , וחזר לתפקד וכמובן לצבא . עכשיו הוא ישן ואוכל , ברוך ה' נראה יותר טוב ומחייך , כמו שאני אוהבת את אחי !  , אבל זה נראה שזה משהו שנחקק לו עמוק עמוק והוא לא ישכח בחיים . לא מזמן יצא לי לקום באמצע הלילה כי בכי העיר אותי . קמתי לסלון וראיתי אותו שומע את השיר "לבכות לך" של אביב גפן, זה העביר בי צמרמורת . פשוט נכנסתי לחדר האמבטיה , הוצאתי חבילת טישו והגשתי לו. "תודה" הוא מלמל וחזרתי לישון.