נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

כשאני מסתכלת למישהו בעיניים ואומרת לו שהוא יפה אז אני מדברת על הפנימיות שלו שמבצבצת קצת החוצה.

כשאני שומעת שאומרים לי שאף אדם בעולם לא מושלם , אני מחייכת . אף אחד לא ינחש למה ...

כשאני הולכת לישון זה 20% כי אני עייפה ו80% כי אני רוצה לחלום.

כשאני לא משיבה למישהו שפוגע בי זה לא בגלל שאני לא יודעת מה נקודות התורפה שלו, זה שאני מרחמת עליו שיצטרך גם הוא לעבור את זה.

כשאני לא מדברת , זה לא כי אני לא יודעת . זה כי אני לא רוצה שידעו שאני יודעת.

כשאני מתייעצת עם מישהו על מקרה שהיה לי עם אדם כלשהו , לרוב אני מדברת עליו בלי שהוא יודע אפילו,ככה אני רואה מה הוא חושב על עצמו.

כשאני מרגישה טוב החדר שלי נראה טוב , כשאני מבולבלת החדר שלי מבולגן , כשרע לי אני פשוט יוצאת מהחדר.

כשאני רצה זה בשבילי סוג של להשיג את הבעיות שלי.

כשאני מנסה להעביר לדף כל כך הרבה תחושות ורגשות מרוב סיבוך אני מכניסה את הכל למילה אחת בלבד , אחת שתספק בהחלט.

כשאני צריכה כבר ללכת לישון אני מפסיקה עם הכתיבה ונרדמת עם איזה שיר בלי לחשוב על כלום.(או בעצם על הכל)