נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

אוקיי הנה הגיע הסיפור החדש ... 

אז ככה , כמו שהחלטנו אני יעלה את הפרק הראשון ואז יעשה הפסקה כדי לעשות רווח קטן בין העלילה של הסיפור הזה לסוף הסיפור הקודם שבצער רב וביגון קודר נפרדנו ממנו ;-)

כמה שינויים קטנים.

1.לכל פרק יהיה שם.

2.הפרקים יהיו הרבה יותר קצרים.

3.בסיפור הזה לא יהיו מעברים , שינוי גופים וכ'ו . כל הסיפור נכתב בגוף שלישי , יותר קל לכולנו :)

4.מממ...סתם היה בא לי לכתוב 4 כדי שיראה הרבה אבל בעצם יש רק שלושה.

טוב אז במקום לנג'ס לכם במוח אתם רוצים כבר לדעת מה שם הסיפור ?!

ליידיז אנד ג'נטלמנז קבלו אותו במחיאות כפיים :(פחחח איזה דרמה...)

"צרות של עשירים"

פרק 1 : "השנה הזאת תתחיל ברגל ימין !"

צלצול שעון המעורר העיר את סול משינתה , היא פקחה את עינייה אך קרני השמש סינוורו אותה וגרמו לעפעפיה להצטמצם.

אסור לה לאחר , לפחות לא הפעם , לא ליום הראשון שלה בתור תלמידת כיתה י'ב . ואו , 'אשכרה הצלחתי לשרוד 12 שנות לימוד...' היא חשבה לעצמה וקמה.

היא נעלה את הכפכפים שחיכו לה על השטיח ליד מיטתה והביטה במראה , לנוכחות מראה השיער שלה היא העדיפה שלהפסיק להביט בה.

"בוקר טוב סול" אמרה לאה עוזרת הבית. "האוכל שלך מחכה למטה" היא הוסיפה.

"תודה . בוקר טוב" היא נתנה חיוך קטן ורצה לחדר ארגוני הבוקר שלה .

"מי מסיע אותי ?" סול שאלה תוך כדי שהיא מורחת קוטג' על פרוסת הלחם שלה.

"רון . כרגיל" לאה לא הבינה מה השתנה ולמה היא ציפתה.

"ואיפה אבא ?" היא המשיכה לחקור.

"את יודעת שהוא עובד..." היא התחילה להבין את פשר השאלה.

"כן , בטח" היא אמרה בהבנה וללא כל ויכוח ולקחה את התיק שלה לפני שתאחר.

"אז באיזה מבין החמישה תתחילי את השנה ?" רון שאל את סול. היא הבינה שהוא התכוון לרכבים , רון היה הנהג הפרטי של המשפחה ולא היה כל ספק שזה מה שהיה לו בראש.

"הכי פחות מושך תשומת לב" היא ענתה.

"אני מבין שאת רוצה להגיע לנסוע היום במונית" הוא אמר.

"אפשר ?" היא נראתה מוארת לרגע.

"לא" הוא הקפיץ את אחד המפתחות ולחץ על כפתור הדלקת הרכב. "ליידיז פירסט" הוא פתח את הדלת.

"מה היה המשפט שלך אם היה נולד להורים שלי בן ? .." היא אמרה אחריי שנכנסה.

"אני חושב שהייתי קצת נתקע" הוא הודה.

"תחשוב על אחד , אתה יודע ליתר בטחון" היא אמרה.

הוא כיוון אלייה את המראה "סוד משפחתי ?" הוא סקר אותה.

"חח ממש לא" היא אמרה "או שבעצם לך תדע , יש מצב שיש לי עוד שני אחים והם לא הספיקו לספר לי בגלל הלחץ של העבודה" לרגע האושר של הבוקר החל להתפוגג ממנה.

"אויי סול , תפסיקי לדבר שטויות,זה שההורים שלך דואגים לעתיד שלך שיהיה מסודר זה לא אומר שהם כבר שכחו אותך" 

"לפעמים אני מעדיפה לגור בבית הכי קטן בעולם כדי שלא תהיה להם ברירה לראות אותי מידי פעם" היא התעלמה מדבריו.

"היי" הוא נעצר והסתובב. "תוציאי את המחשבות האלה מהראש שלך , הדאגות האלה לא הולכות להרוס לך את היום . תבטיחי לי שעד סוף הלימודים השטויות האלה לא נכנסות לך לראש ?" הוא ביקש.

היא הנהנה.

"יופי , עכשיו רוצי כי יש לך בדיוק..." הוא הציץ בשעונו "2 דקות וחמישים ושלוש שניות להיות בכיתה"

"לא שמתי לב שאפילו הגענו" היא הודתה וניסתה להתנער.

"חמישים ושתיים , חמישים ואחת..." הוא המשיך.

"חח אוקיי , אוקיי" היא אמרה ויצאה מהרכב במהירות מקפצת אל שטח חצר בית הספר.

"היי, סול !" הוא קרא לה מחלון הרכב.

היא הסתובבה "בוקר טוב !" הוא חייך והיא החזירה לו חיוך בחזרה.

היא הסתכלה לרגע בהשתקפותה דרך הפלאפון לראות אם היא נראת בסדר או ממורמרת ממה שחשבה עליו לפני רגע.

"בוו!!" מישהו אמר מאחור והיא הסתובבה בבהלה.

"גלי !" סול קפצה עלייה.

"מה נשמע שמיניסטית שלי ?!" גל שאלה.

"הכל מעולה ! היי, איפה כולם ?" היא הסתכלה מסביב ולא זיהתה אף ילד מהשיכבה שלה.

"באולם ספורט , עושים שיעור ראשון שיעור ספורט שכבתי" היא ענתה "רגע , לא ראית במערכת?"

"לא הספקתי לקחת"

"טוב בואי למזכירות , נביא לך אחת ונרוץ לאולם"

"אווחח מה הקטע שלהם לשים את כל המערכות במזכירות ?!!" היא התעצבנה ורצה איתה לחדר המזכירות.

מבלי לשים לב , ברשלנות של רגע היא נתקעה באדם לא מוכר ועפה אחורה "נוו אתה רציני ? אתה לא רואה לאן אתה הולך ?!" היא התעצבנה והרימה את התיק שלה.

"את לא רואה איך את רצה ?" הוא החזיר אלייה את השאלה.

הוא היה גבוהה לבוש בבגדי ספורט והגופייה הדגישה את גופו המפותח.

"טוב , אל תשגע אותי אני צריכה להביא מערכת" מחוץ לשטח הבית היא הרשתה לעצמה לעבור על כל כללי הנימוס.

"לא נשארו עוד מערכות במזכירות , את הנותרים לקחו לחלק בנפרד"

"שיט..." היא מלמלה.

"באיזה כיתה אתן ?" הוא התעניין.

" י'ב " גל ענתה לו.

"אהה , אז י'ב באולם ספורט" הוא אמר.

"יופי חכם גדול , את זה אנחנו יודעות , אני צריכה את שאר המערכת" סול אמרה בכעס.

"יופי חכמה גדולה , את המערכות הנותרות יחלקו שם" הוא החזיר.

"אה." נפלט מפיה והיא שתקה.

הוא חייך לעצמו "לא נורא , אולי פעם הבאה השטויות המופרזות שאת מוציאה מהפה שלך יעמדו לזכותך , עד אז ? אל תתקפי אנשים באמצע המסדרון" הוא אמר והלך לדרכו.

"מי הוא חושב שהוא ? המורה שלי ?!" סול התעצבנה.

"לא יודעת מה איתך , אני הייתי מוותרת לו רק בגלל שהוא חתיך" גל ענתה לה ממשיכה להביט בדמותו הרחוקה.

"אויי גל גל ... חתיך זה לא הכל בחיים" היא ענתה לה והם התקדמו לעבר אולם הספורט.

"גם שרירים זה לא הכל בחיים ?" היא שאלה וסול רק צחקה ופתחה את הדלת של האולם.

היא העבירה את מבטה בין כל התלמידים ומידי פעם שלחה כמה חיוכים פה ושם ואז שמה לב לחבר'ה שלה והיא גררה את גל איתה לשבת איתם.

באופן מפתיע היה שקט באולם , למרות כל החופש הגדול (תרתי משמע) אף אחד לא צייץ , מה שלא היה מתאים לשכבה שלה , היא העדיפה שלא למשוך תשומת לב ולשבת בשקט גם היא.

ואז אותו הנער שהתעצבנה  עליו קודם לכן נכנס בדלת האולם.

"מסתבר שהוא בשכבה שלנו" גל אמרה בהתרגשות וסול גלגלה את עינייה , המראה שלו לא הזיז לה , מבחינתה היא כבר חסינה לזה.

"היי חבר'ה" הוא עמד במרכז ואמר.

"פחח גם נשמע כמו מורה , וגם מנסה למשוך את תשומת הלב כמו חנון מתנשא" היא לחשה לגלי.

"אז מה ? כולה אמר שלום..." היא ענתה לה בלחש , מנסה להגן עליו.

"אני דניאל" 

"שילמד לשבת בשקט כמו כולם ולחכות למורה ! " היא אמרה לה בלחש אך בכעס.

"ואני המורה שלכם לספורט..."