נמאס לי , אני לא רוצה שתקראו את זה ותרחמו עליי. אני רק רוצה להוציא את זה כאילו עשיתי עם זה משהו.
אני לא רוצה "לדבר עם אמא על זה" אני לא רוצה לחשוב כאילו קרה משהו.
אני בעצם לא רוצה לספר לאף אחד אבל מתפוצצת מבפנים.
פשוט נמאס לי לעמוד במקום ולהתסתחרר פתאום , להרגיש כאילו אני עוד רגע נופלת אבל לתפוס את עצמי חזק.
שונאת שאנשים רואים את זה ואני משקרת להם שלא קרה כלום והם דימיינו.
שונאת את ההרגשה שמבקשים ממני ללוות ולהסתובב עם מישהו בחוץ ואני ממציאה סיבות אנוכיות כשהפחד שלי הוא להתמוטט באמצע הרחוב.
אני שונאת לבכות על הדבר הטיפשי הזה , וכשאבא אומר שמשהו בבדיקות נראה לא טוב אני מעודדת אותו ואמרת שאני מרגישה מעולה.
הסבל שאני עוברת אחריי כל דבר שנכנס לי לפה . לא עשיתי כלום , באמת ! עם כל התחושות שלי על כמה שאני רוצה לרדת במשקל מעולם לא הסכמתי להרעיב את עצמי . גם אם הייתי יורדת בצורה משמעותית כי שכחתי לאכול יום אחד הייתי כועסת על עצמי , אף פעם לא עשיתי דברים שכאלה בכוונה.
אני לא רוצה את הדבר הזה ! ניסתי הכל , אני לא רוצה עוד להתייסר בשקט אבל אני לא רוצה לדבר עם ההורים , אף פעם לא באמת רציתי לדבר עם ההורים.
לא רוצה להגיד לחברה , לרופא או לכל אדם אחר אבל בתסכולים שאני עוברת את זה לבד.
נמאס לי , נמאס לי לשמור את זה כל כך הרבה , אני רק רציתי להוציא את זה איפשהו ושום מקום לא מתאים באף מקום אני לעולם לא ארגיש בנוח לדבר על דבר ששמרתי לעצמי כל כך הרבה.
לא אכפת לי אם עשיתי טעות לכתוב את זה . רק להוציא את התחשות , הייתי חייבת.
סליחה לכל אלה שקראו את זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ללא גבולות דימיון