סול פקחה את עינייה בקושי אט אט ,
החדר היה כולו לבן ושום צבע המסמל על יחודייות כלשהי לא הופיעה בסביבה .
השעה הייתה נראת שעה מוקדמת של בוקר אך עם חום של צהריים
בחוץ .
היא ניסתה להשעין את גב כפות ידייה על המיטה בכדי להתייצב אך
מיד הבחינה במחטים בעורה ובגניחת כאב חזרה לתנוחתה הראשונית.
"אני רואה שהתעוררת" היא שמעה קול.
"כמה זמן אתה עומד פה ?" היא
הביטה בהרגשה נוראה של אומללות ברון.
"בערך ברגע שניסת להוציא מהעור שלך את
המחטים" הוא אמר והתקרב עם כוס של משקה חם.
"לא ניסתי להוציא כלום.ניסתי בסך הכל
להתייצב" מעט כעס נשמע בקולה.
"קחי" הוא התעלם מתירוצה והגיש לה
כוס שוקו חם.
"אני שונאת את השוקו של המכונות"
היא הניחה את זה על השידה שללא ספק הייתה גם היא צחורה כצבע הקיר.
"אני נהג. אני לא יודע להכין
שוקו" הוא הודה.
"לא ביקשתי ממך להכין"
"מה קורה לך סול ?" הוא החל לדאוג
למצב רוחה.
"כלום" היא נאנחה בעצבים שלא ידעה
ממה נבעו . הכל היה כל כך מעצבן פתאום בזמן האחרון , הכל נראה לה סיבה מספיק טובה
בשביל להודות שנמאס לה.
"טוב . אני יתן לך להשאר קצת לבד , אם
תצטרכי משהו פשוט תבקשי מהאחות לקרוא לי" הוא התייאש ויצא מהחדר.
"אה." הוא פלט לפניי שיצא.
"מישהו בא לראות אותך"
"אוף ! אי אפשר רגע של שקט ? כולם
חייבים- "
"סול !" גל כמעט וצרחה בין
התרגשות לדאגה.
"גל !" היא נרגעה. "טוב , עם
זה אני אוכל להתמודד" היא גיחחה וגל וגל התיישבה לידה.
"מה שלום החברה הפצועה שלי ?" היא
שאלה.
"פצועה..." סול לא ידעה בדיוק מה
לענות.
"את זוכרת משהו ?" גל התעניינה.
"קצת,לא הרבה." היא ענתה בעצב.
"אל תדאגי , האחות אמרה שעוד יומיים את
תזכרי הכל לחלוטין" גל עודדה אותה.
"איזה כיף שאת פה !" סול התעודדה
בעצמה.
"כן..."גל אמרה קצת ביובש.
"מה קרה ?"
"המנהל הסכים לי להשתחרר רק לבוא לראות
מה שלומך , אני עוד כמה דקות צריכה לחזור לבית הספר"
"נו באמת !" סול התרוממה בעצבים
והפילה את כוס הקלקר שהביא לה רון.
"טוב במקום לקטר בואי ננצל את הזמן הקצר
, אל תדאגי אני אבוא גם אחר הלימודים" גל הבטיחה.
סול וגל פיטפטו ביניהם עד שגל הציצה בפלאפון הרוטט. "זה
הסימן" היא מלמלה ונפרדה מסול.
סול הרגישה בטישטוש החושים המוכר ונפלה לשינה עמוקה.
היא ראתה את עצמה משתחררת ממיטת בית החולים וקופצת לשחרר את
עצמותיה , היא ראתה את עצמה בין המוני הילדים הרוקדים ברחבת בית הספר , מרחוק נראה
מישהו לבן , כולו בוהק וזוהר לעומת כולם.
זה היה דניאל . הוא היה לבוש בחליפה לבנה , כולו היה לבן
כולל נעליו. הוא התקרב לעבר סול החיוך שלו היה קורן ואורו הזהוב כאילו משך אותה
מבלי לשים לב. ואז ביצבץ דבר אחד , דבר אחד קטן ושחור שפתאום היה נראה בולט בכל
הלבוש הלבן . דניאל החזיק אקדח בידו.
סול התעורהה בבהלה איומה ובנשיפות כבדות היא התיישבה בכוח על
המיטה.
"את בסדר ?" היא לפתע שמע קול
מלטף למרות שהוא גרם לה לחרדה.
"מה אתה עושה ? מה אתה עושה פה ?"
היא נבהלה.
"אני צריך להשגיח עלייך" דניאל
אמר.
"תודה לך . אני מסתדרת מצוין" היא
אמרה בתקיפות והתרחקה ממנו.
"מה יש לך ?" הוא שם לב למרחק
שניסתה לקחת ולפחד הנראה בעינייה.
"כלום.אתה יכול ללכת" היא אפילו
לא הביטה בעינייו.
"האמת היא שאני צריך לדבר איתך"
היא שתקה בהבנה שהוא לא מתכוון לצאת בזמן הקרוב ולפתע הבחינה
בעצב ניכר בעינייו.
"מה קרה ?" הפעם היה תורה לשאול.
"אני פשוט לא מבין למה עשית את
זה" המחשבה עלתה בו שוב ושוב כמו מכה הממלאת אותו בתחושות עצב ופחד.
"אתה מתכוון ליציאה מהרכב ?" היא
ניסתה לעדן את המילים.
"יציאה מהרכב ?! יציאה מהרכב ?! הביטוי
הכי עדין שהייתי נותן לזה זה 'ניסיון התאבדות על המדרכה', סול !" הפעם גם מעט
כעס נשמע בקולו. "מה עבר לך בראש שעשית את זה ?!" היא לא ידעה אם
הוא כעס או באמת שאל.
"טוב , עוף מפה כבר" היא התנגדה
לשמוע את ההטחות שלו.
"תפסיקי לברוח מכל דבר , כשאני מנסה
להביא אותך הביתה את קופצת למדרכה , כשאני מנסה לדבר איתך את לא רוצה לשמוע ."
"כי זה לא התפקיד שלך לדאוג לי ככה" היא הזכירה לו שוב.
"אבל מה לעשות שאני כן דואג לך ?!!" קולו כבר היה בגובה צעקה. החדר התמלא שתיקה.
סול ניסתה להתיישר במיטתה , היא לא רצתה להראות רכרוכית ולא יציבה למרות שזה מה שקרה באותו הרגע.
"את בכלל מבינה איזה פחד תקף אותי שאולי קרה לך משהו ?" הוא הראשון ששבר את השתיקה.
"סליחה ..." היא מלמלה .
"טוב . בטח כבר ההורים שלך דיברו איתך על זה ..." הוא אמר בחצי התנצלות חצי ידיעה וקם מכיסאו.
סול לא ענתה לו.
"מה ? הם לא דיברו איתך על זה ?" הוא לא הבין מדוע היא השתתקה פתאום.
היא הנידה בראשה לשלילה.
"טוב , אולי הם לא שאלו יותר מידי שאלות , בטח מה שהיה להם בראש באותו הרגע זה איך את מרגישה"
דמעה בוגדנית זלגה במורד לחייה של סול "הם לא באו" היא הודתה וזכתה לראות את פניו ההמומים של דניאל.
"אני..." הוא לא ידע מה לומר "אני מצטער" הוא התיישב בחזרה .
היא רצתה להגיד לו ללכת , היא רצתה להגיד לו שהיא לא צריכה תמיכה. אבל היא כן הייתה צריכה.
אף אחד לא דיבר . דניאל לא ידע איך הוא אמור לעודד , הוא לא רצה לשקר שזה בסדר . זה לא היה.
"סליחה אדוני ?" אחת האחיות קראה כנראה לדניאל . "אתה מתכוון לישון פה ?" היא שאלה.
לפניי שסול הגיבה הוא ענה "כן." והאחות יצאה בהנהון.
"אתה לא - "
"סול" הוא קטע את דברייה וכפף ליד מיטתה . "את לא חייבת תמיד להתנגד למה שיכול לעזור לך" הוא הביט בעינייה שליד המנורה נראה בהם הניצוץ של הצבע הירוק המתוק.
"תודה" היא אמרה הפעם מבלי להתווכח.
סול ניסתה להרדם , היא ישנה הרבה וזה היה לה קשה בייחוד כי שמעה את רטט הפלאפון של דניאל.
"אתה יכול לצאת לדבר , אני לא יברח" היא "הבטיחה".
"השיחה הזאת תחכה למחר , אני עייף" הוא אמר והשתיק את הפלאפון.
סול חייכה , היא הסתובבה ועצמה את עינייה.
דניאל ניסה להרדם , הוא ידע שזה שהשיחה הזאת תצטרך לחכות למחר זה לא כזה פשוט כמו שהוא אמר את זה.
אני יודעת שהפרק לא יצא משהו , אני חושבת שאני קצת במשבר כתיבה קטן :P
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ללא גבולות דימיון