נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

פרק 7 - החֵברה יכולה להיות פוגעת

"אז כמו שאמרתי..." דניאל התחיל לדבר ופתיחת דלת האולם קטעה את דבריו.

סול נכנסה לחדר צולעת ונעזרת בקביים מברזל.

"בוקר טוב סול!" דניאל קרא בהתפעלות. "ולתלמיד החדש ...?" הוא היסס באומרו את הדברים.  נכנס אחרי סול אדם לבוש בחליפה ומשקפי שמש שלא טרח להוריד אף בתוך החדר הגדול.

סול התקדמה בצעדים כושלים לעבר דניאל ולחשה לו משהו באוזן.

"אהה..." הוא מלמל.

"סול!!" נשמה קריאה. גל רצה לחבק אותה וסול קצת איבדה יציבות אך מיד תפסה בספסל לצידה.

"היי" היא לחשה וכולם שלחו אלייה חיוכים וברכות.

"אני מניח שלא תוכלי להשתתף בשיעור" דניאל הסיק.

"אתה מניח יפה" סול השעינה את הקביים על הספסל והתיישבה עליו.

"טוב..." הוא מלמל "שלושה סיבובים מסביב למגרש" הוא הורה וכולם החלו להניע את רגליהם בקצב מטורף.

"איך את מרגישה ?" הוא התיישב בכיסא לידה, מטושטש בין כל ההמולה.

"בסדר" היא השיבה קצרות.

"ו..." הוא הביט לעבר האדם הזר.

"אה הוא ? הוא ידידותי לסביבה, סיכמתי איתו שאני לא עושה בעיות כל עוד הוא לא מתקרב יותר מחמש מטר" היא אמרה במלוא הסיפוק.

דניאל התכוון להגיד משהו,אך מיד חנק את דבריו בגרונו.

גל השמיעה קול כחכוח בגרונה שיזכיר לדניאל שהוא צריך להעביר שיעור.

"טוב!" הוא קם בשיא הפשטות כאילו לא שקע בשיחה לפני רגע. "שנמשיך ? ..."

השיעור היה שקט ורגוע...זאת אומרת, רובו.

"אז סול..." אחד הידידים שלה התחיל לומר "עד היום ידענו שאת פרינססה, אבל השומר ראש הוא חידוש..." הוא חייך אליה.

"עד היום ידעתי שאתה דפוק, הקנאי הוא חידוש..." היא אמרה וחייכה בחזרה.

"מה אמרת עכשיו ?!" זיק של כעס עבר בו והוא התייצב.

"מה ששמעת" היא אמרה בשיא הביטחון אך מעט שיקשקה בתוכה.

"את לא רוצה לחטוף, נכון סול ? לא חבל שתחזרי שוב לבית החולים ?" הוא איים והתקדם בצעדים גדולים ומאיימים.

"שי!" דניאל צעק את שמו בעצבים.

"אה. שכחתי שהיא קטנה ומסכנה מידי בשביל להסתדר בעצמה" הוא גיחח והלך להביא את התיק שלו.

"בורח..." היא מלמלה.

"את רוצה שאני אבוא ?" הוא שאל.

"בוא" היא שיקרה. היא פחדה, אבל לא הייתה מוכנה להפסיד מילולית.

"סול..." דניאל החל להתייאש מהעקשנות הטיפשית שלה.

"אל תתערב" היא אמרה לדניאל בכעס. "אני לא פרינססה, ואני יכולה להסתדר לבד" שוב. שקר.

"טיפשה" שי סינן בכעס וחזר למולה, כאילו הוא מראש מסביר לה איזה טעות היא עושה.

"מה אתה מפחד ? אני הרי ילדה קטנה ושבירה, נכון ? אתה לא יכול להביס ילדה ש..."

"סול תסתמי!" דניאל שם לב לארשת פניו של שי, היה נראה כי הוא באמת מתכוון להחטיף לה כהוגן למרות העובדה שהיא בת ולמרות העובדה שהיא פצועה.

דניאל שנא שסול מכניסה את עצמה לצרות בכוח, למה היא מתגרה בו ?

"אתה שי, עוד פעם אחת שאתה מאיים פה על אנשים אתה עף מפה על טיל, מובן ?" הוא הרים את קולו.

"ואת..." הוא התקרב אל סול בפנים כועסות. "הולכת מפה ע-כ-ש-י-ו! כשתוכלי להתאמן ולא לעשות מהומות תחזרי." 

הוא התחרט שהוא הסתכל בעינייה לאחר המילים הללו, עכשיו הוא ראה את זיק הכאב שעבר בהם. 

היא לא דיברה, נראה כאילו רצתה, אך בסופו של דבר רק נעזרה בקביים ויצאה מהאולם.

"תזכירו לי למה אנחנו מחפשים אחריי סול ?" שי שהלך בעקבות ארבעת הילדים וביניהם גל שאל.

"כי יצאת פשוט חרא של חבר, אתה לא חייב לבוא." היא אמרה והמשיכה בדרכה. "יודע מה ?" היא נעצרה בדרך.

"אולי באמת כדאי שלא תבוא, אחריי הכל היא די עצבנית"

"היא תמיד עצבנית !" אחת הבנות אמרה.

"מה יש לכולכם היום ?!" גל התמהמהה.

"מה יש לנו ?! מה יש לך ? למה את כל כך מגינה עלייה, את לא שמה לב שהילדה עושה שטויות ?" שי כמעט צעק.

"היא רק חזרה מהבית חולים, אתם בסדר ? איזה מן קבלת פנים זאת?" גל החלה לכעוס באמת.

"יודעת מה ? לכי איתה, למה אנחנו בכלל מדברים איתך כאילו שאת מבינה משהו, סתם כמו פינצ'ר שפוט את מרחרחת סביבה" אחת הבנות אמרה וגל באמת הלכה משם. בתחילה זו הייתה הליכה, שאחר כך הפכה לריצה מלוות דמעות ...

"רפאל" דניאל דיבר לתוך הפלאפון. "יש לנו בעיה"

"התאהבת בילדה ?" רפאל ענה לו מהקו השני.

"מה ?!" דניאל חנק קריאה.

"סתם, סתם אני צוחק איתך אח קטן. מה הבעיה ?" הוא אמר אך לא באמת נשמע צחוק בקולו.

"אני לא חושב שזה לטלפון. זה קצת סיפור מסובך. אני חושב שכדאי שתגיע"

"אתה אומר לי לקחת את הסיכון ולהגיע לעיר ?"

"זוכר את המקום שאמרנו שניפגש בו למקרים דחופים ?"

-"כן..."

"אז זה מקרה דחוף"

"גל מתוקה! מה קרה ?!" יועצת בית הספר מצאה אותה בוכה מאחוריי ביניין בית הספר.

"כלום" היא סיננה את הקול הנחמד שהיה במשפט.

"גל...את יודעת שאת יכולה לספר לי" היא התיישבה לידה על הקרקע ונראה כאילו כל הסמכותיות פגה ממנה.

"אני לא אמורה לבכות על זה..." היא מלמלה "את לא אמורה לראות אותי בוכה כמו תינוקת על שטויות !" היא אמרה ביבוב.

"אולי תספרי לי ורק אז נקבע אם אלו שטויות ?" היא ניסתה לברר.

"זה כלום, זה..." היא מלמלה בבלבול. מנסה להוציא את המילים הכי נכונות, הכי לא טיפשיות, ואלו שישמעו הכי פחות ילדותיות. "ניסתי להגן על סול, היו כל כך רעים אלייה וזה שאני קצת כועסת עלייה שהיא עושה שטויות לא אומר שאני כבר לא חברה שלה" היא התחילה למלמל וספגה בשרוולה את הדמעות מלחייה. "הם פשוט... הם הוציאו עליי את כל הכעס ! הם בכלל לא חברים שלי, לפחות לא מהטובים, לא אכפת לי מה הם חושבים או אומרים אבל..." היא לא ידעה איך להמשיך. מה היא בעצם רוצה להגיד. על מה היא בוכה ?

"אבל החוסר כבוד מצידם הרגיש לך מזלזל ופוגע..." היועצת המשיכה את משפטה.

"אולי" גל ניסתה בעצמה לדעת מה הסיבה. "אני פשוט רצתי משם ולאף אחד לא היה אכפת. למה אני בכלל בוכה על זה כמו תינוקת ?!!" היא קמה בעצבים.

"גל. רוב הפגיעות בחיים שלנו הם מחוסר כבוד" היועצת קמה גם היא. "כשאישה בוכה שבעלה בוגד בה, היא בוכה על חוסר הכבוד שהוא הפגין כלפייה. כשנערות שמחרימים אותן בוכות, זה בגלל החוסר כבוד שהם נחבטות בו יום יום...את לא חושבת שיש לך סיבה מספיק טובה להרגיש פגועה ולא בכיינית ?"

גל שתקה.

היועצת הניחה ששתיקה היא כהסכמה. "לדעתי זה היה מאוד יפה מצידך לעזור לסול למרות שאת חושבת שהיא טועה, אני חושבת שאת באמת חברה אמיתית. תחשבי על הלחץ החברתי שהפעילו עלייך ואת עמדת בו, עמדת על שלך ! רק על זה את צריכה להיות גאה בעצמך, זה לא מגיע לך, אבל יש אנשים שנוטים לעשות דברים פוגעים. לפעמים זה מקנאה ולפעמים מכעס ששרו בו לפני כן או שהזכרת להם, לכן זו לא תמיד אשמתך. ואני בטוחה שבינים לבין עצמם הם קצת לא מרגישים בנוח שהוציאו את הכעס עלייך."

"תודה..." גל מלמלה ונשמה עמוק.

"יש לך שיעור ?" היא החזירה אותה לשגרה.

"כן." גל מלמלה. "אני יכולה להכנס עוד מעט ?" היא שאלה בתקווה לתשובה חיובית.

"את יכולה" היועצת חייכה. "אם המורה שואלת איפה היית תגידי שזה באישור שלי" 

"אוקיי. תודה רבה" גל חזרה שוב.

"אין בעד מה מתוקה. בהצלחה" היועצת חייכה חיוך שנראה אמיתי למדי והלכה מהמקום.

גל החליטה שהיא רוצה לשחרר קצת את הראש. להסתובב קצת איפשהו ורק אז לחזור לכיתה. היא תלך לאן שתגיע, וזה חייב להיות מחוץ לבית הספר.

"דניאל..." קולו של רפאל ריחף באויר, מחפש אחר קול מענה מתוך החדר.

"אני פה" דניאל הגיח מתוך פינה חשוכה לאור.

דניאל ראה את אחיו בדיוק כפי שזכר. עיניו ירוקות חתוליות,בעל אותם השפתיים הדקות והחיוך הערמומי אך השובה לב כל. אולי כמה זיפים הצטברו על עצמות לחייו. הוא לא התפלא שבטח העיסוקים האחרונים השכיחו ממנו את הטיפוח העצמי.

"יופי" חייך רפאל והדגיש את הגומות על לחייו "מה פשר ההזמנה ?".

"אולי כדאי שתשב קודם ?" דניאל הציע ובעט חלשות על אחד הארגזים.

"אני לא נח אח יקר. אני תמיד על המשמר" הוא אמר ברשמיות.

"איך שתרצה" דניאל משך בכתפיו ולא התווכח. "לפני כמה ימים הלכתי לבר ודיברתי עם מישהי היא שאלה אותי שאלות מוזרות ואתה כבר יודע איך מתפתחת שיחה..." הוא לא חיכה למבט מאשר אלא המשיך. "סיפרתי לה שיש לי חברה. ברגע כלשהו התברר לי שזאת הילדה." הפעם הוא המתין לתגובה שלא איחרה לבוא.

"הילדה ?!" רפאל קרא.

"סול..." הוא הסביר.

"אני יודע מי זאת הילדה!" מעט כעס על הזלזול נשמע בקולו.

"חכה. היא הייתה שיכורה, היא לא יודעת כלום על דניאלה" בפעם הראשונה מזה הרבה זמן שהוא ניקב בשם חברתו.

"אז מה הבעיה ?" רפאל תהה.

"הייתי צריך להביא אותה הביתה כדי שלא תשאר שם וכשתתחיל להצטלל היא תבין הכל. לא מצאתי את הבית שלה,אז היא פשוט ישנה בדירה שלי"

"אתה מפגר ?!!" רפאל הרים את קולו.

"תחכה" עצביו של דניאל כמעט פקעו על חוסר הסובלנות ועל הקטיעות.

הוא חשב אם הוא צריך לספר לו על הנשיקה שנגרר אלייה. בסופו של דבר החליט שזה לא עיניין קריטי, וכל עוד הוא היחיד שיודע עלייה היא יכולה להשמר אצלו. מה כבר יכול לקרות ?

"בבוקר הייתי חייב להחזיר אותה מהר הביתה. היא עשתה לי בעיות ופשוט קפצה מהרכב. היא הייתה בבית החולים לתקופת זמן, אבל עכשיו - ההורים שלה תקעו לה שומר ראש, שיוודא שהיא לא עושה בעיות, אין לנו סיכוי הכי קטן להתקרב אלייה מבלי שישימו לב" הפעם הוא נשם עמוק-מה שהדגיש את הלחץ בקולו.

רפאל נשאר אדיש במבטו למרות כל הדברים.

"אז מה שאתה אומר לי בעצם..." הוא עשה כאילו הוא מתעמק במחשבותיו. "זה שאתה אמרת לילדה שאתה צריך לחטוף שאין לה סיבה להתקרב אלייך, אחר כך הבהלת לה את הנשמה שגרמת לה למצוא את עצמה בבית שלך, מה שמעלה את הסיכויים שהיא לא תרצה להתקרב אלייך יותר מידי. אחר כך גרמת לה לפגוע בעצמה, ולקינוח - גרמת לזה שגם אם היא הייתה מספיק טיפשה בשביל ללכת אחרייך, יש לה שומר ראש שימנע ממנה את זה. אני צודק או שאני צודק ?"

דניאל שתק.

"דניאל דניאל דניאל..." רפאל הסתובב סביב עצמו.

דניאל המשיך לשתוק, כמצפה להמשך.

"תמיד היית האח הקטן והערמומי, מה יכל לעמוד בדרך שלך שגרם לך להפסיק להתמקד במטרה ?" הוא שאל, אך דניאל לא ידע אם השאלה הייתה רטורית או אמיתית.

"לא הפסקתי להתמקד במטרה" דניאל לחש.

"אתה זוכר בכלל למה אתה עושה את זה ?" רפאל שאל.

"כן" דניאל ענה בעייפות.

"אתה בטוח שאתה זוכר למה אנחנו עושים את זה ?! " רפאל הרים את קולו.

"כן, אני בטוח..." דניאל השיב.

"אז למה לעזאזל אנחנו עושים את זה ?!!" רפאל כבר צעק.

"כי הוא הרג את אבא!!" דניאל צרח, כל הכעס שבער בו עלה, כל האדישות שניסה לשמור עלייה נעלמה. לרגע באמת היה נראה כאב וצער בפניו של דניאל.

הייתה שתיקה למשך שתי דקות, כאילו רפאל נתן לו לעכל את הדברים מחדש לבד.

"אתה תתקן את הדברים. נכון ?" רפאל וידא לפניי שסובב את גבו ויצא מהמקום.

"אני אתקן" דניאל הבטיח. 

"אז אני אלך עכשיו" רפאל אמר והתחיל לצעוד לעבר היציאה מהמקום. "לא תלווה את אחיך הגדול ?" הוא עצר את הליכתו והסתובב לעבר דניאל. נראה היה כאילו מנסה לפייסו בכך שנותן לו את ה"זכות".

דניאל לא הקדיש לזה תשומת לב רבה אך הנהן והלך בעיקבותיו.

לרגע דניאל עצר. הוא הרגיש משהו מוזר. רפאל הביט בו כאילו נחת זה הרגע מהשמיים, כאילו לא ראה יצור שמתנהג יותר מוזר ממנו ברגע הזה.

דניאל הרים קצת את ידו לעבר רפאל כדי לסמן לו להנמיך את קולו והתקרב לעבר החביות הגדולות שלפני רגע היו רחוקים מהם בחמש מטר לפחות.

הוא התקרב עוד עד שכמעט היה יכול לשלוח יד ולהוציא את הדבר שביצבץ מאחוריהם.

- "גל ?"

-

היי, 

עבר הרבה זמן מאז הפרק האחרון ? :\

מצטערת על זה.

בכל מקרה, כמו תמיד אשמח לשמוע את דעתכם :)

נ.ב - בשבועות הקרובים אני יצא לכמה נופשים אז מצד אחד יכול להיות שבגלל זה אני בקושי יעלה פרקים, אבל כשחשבתי על זה, מצד שני נראה לי זה יהיה הזמן המושלם בשבילי להמשיך את הסיפור בקצב מהיר יותר. כבר נראה...