נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

הצעדים נשמעו מאחור, חטפתי מבט קטן וגילתי לעיניי שני נערים אקראיים.

כמאופיין לי, חשבתי על כמה אקראיים הם לעצמם או למשפחה שלהם,

אולי אלו סתם שניים שראיתי ברחוב אבל אולי הם הרבה ממה שנראה בעיניי.

אחי הקטן קרא בשם אחד מהם והוא הסתובב.

זיהתי את השם, בוואדי שאזהה.

הוא הסתובב הביט בו והמשיך כאילו הוא לא מכיר אותו.

המראה החיצוני וההליכה הזו העידה על כך שהלילה הוא לא ישחק את מי שאנחנו מכירים.

"מה קרה ?"

"כלום, זה היה פשוט קצת מוזר...אני מכירה אותו"

"נו אז מה ?"

"זה לא הוא"

"אני לא מבינה"

"לא חשוב"

נזכרתי שזו לא הפעם הראושנה שאני רואה אותו ככה,

בפעם הראשונה לא רציתי לבייש אותו בכך שידע שראיתי אותו ושהוא יפחד שאמא שלו תדע,

בפעם השנייה גם לא, אבל תהיתי ביני לבין עצמי מי יודע.

מבחינתו זו הפעם הראשונה שראינו אותו ככה.

זה נראה כאילו הוא ממש פחד, הוא לא היה אותו אחד שהכרתי.

יכול להיות שבלילה הוא זורק את התחפושת מעליו והולך לעשות כל מה שאסור לו בבוקר,

כל מה שאנשים שמכירים אותו לא יוכלו לראות באור יום ?

ובכלל, הוא רץ בין שני עולמות או רק בורח מאחד ?

ובכן, אני לא מאשימה אותו, הוא לא הראשון שעשה את זה במשפחה שלו.

חוץ מזה, יכול להיות שהזדעזתי כי לשבריר שנייה הוא הזכיר לי את עצמי.

וכן. אני ישמור את זה לעצמי, דרך אגב. שלא תדאג...