היה הייתה פעם ילדה שמנה וחסרת ביטחון שכולם אמרו לה לעשות דיאטה ועקצו אותה והיא כמובן, הייתה מחייכת כדי שלא ירגישו בעלבון שלה.
בת הדודה שלה הייתה ילדה מקפצת שתמיד הייתה צוחקת איתה על דברים שהיא יכולה לעשות - לעומתה.
היא הייתה מובכת תמיד שהיא הייתה מצפה ממנה לעבור במעברים צרים מאוד ולקפץ מעל חומות בקלות.
ובכן, היא הייתה מהבנות דודות שאוהבות להיות בסביבתך ואתה רק סובל אותן תמיד, אלו שההורים שלהן מבקשים שתבלו יותר ביחד.
אבל אותה הילדה הייתה חייבת להשלים עם העובדה, היא פשוט הייתה סופגת את זה בשקט ובצחקוק שהוביל ל"ירידה" עצמית.
הסיבה היחידה שהיא פחדה להתעמת עם אנשים היא שברגע שהיא תהיה צודקת ולהם לא יהיה מה להגיד הם פשוט יזרקו את המילה שהייתה חונקת אותה מבפנים "י'שמנה". היא ידעה. היא פשוט ידעה שהם יהיו חייבים לומר את המילה האחרונה, וזה תמיד מרגיש כמו המילה האחרונה לחיים שלה.
היא לא הייתה קונה בגדי נערות, היא הייתה הולכת אוטומטית למחלקת בגדי הנשים. היא הייתה יושבת מקדימה ברכב כדי שמאחור יהיה יותר מקום, היא הייתה שונאת שמושכים לה את הלחיים כי זה לא הרגיש לה שחושבים שהיא מתוקה, זה הרגיש סתם כואב.
ובכן, היה לה משהו מיוחד שלא היה להרבה.
היא הייתה פתית-היה בה יתר אמונה.
היא חלמה על הדברים הגדולים ביותר, היא הייתה עומדת לבד בחדר מול המראה ומרגישה על במה. היא הציגה את כל מה שהאמינה שתהיה יום אחד.
אחריי כל הצגה בה היא הייתה סוכנת, נסיכה או סתם ילדה מקובלת היא הייתה בוכה. בוכה ומבטיחה לעצמה שאף אחד לא מודע למה שהיא באמת.
היא הייתה מביטה במראה ואומרת לעצמה שהיא יפה, שהיא מיוחדת, שהיא תפרוץ ברגע הנכון. ותוכיח לכולם. בעיקר לעצמה.
נגמר היסודי. כולם בכו שהם עוזבים כל כך הרבה חברים יקרים. לא היא, היא לא בכתה. היא שמחה שאולי סוף סוף היא תזכה להתחלה חדשה.
היא התחילה דיאטה, היא השיגה חמישה חברות אמת והייתה חברותית בכיתה, בנים "חפרו" לה, הביטחון שלה עלה, היא התחילה לכתוב, היא שיפרה את עולם המוסיקה שלה, היא כתבה תסריטים לאנשים, היא קיבלה הצעות לשחק בסדרות נוער, היא סוף סוף הרגישה שהיא מתחילה לממש את עצמה.
אבל היא תמיד החביאה את העבר שלה, היה לה הרבה לפתוח אבל היא לא הרבתה לעשות את זה. בעיקר לא למול אנשים.
היא נתנה לסובבים אותה להרגיש כאילו כל חייה התחילו מאז שהם פגשו אותה, אף פעם לא דיברה על זה (אפילו עם החברות הכי טובות) וכשהייתה צריכה בכל מיני מקומות לימוד ופגישות לספר על משבר שעברה בחיים שלה היא הייתה ממציאה סיפור שמעולם לא קרה רק כדי לספק אותם.
אבא שלה מפחד שהיא תעשה יותר מידי תקופות דיאטה ותגיע למצבי בלומיה אך היא מתעקשת שהיא בסדר ותמיד נזכרת בזה שהוא זה שהיה תמיד מעיר לה שהיא צריכה לעשות דיאטה ושככה היא לא תצליח בחיים.
כל הזמן היא חיה בפחד שהיא תחזור לאותו המצב, היא מודעת לכל קילו שעולה או יורד בגופה וביום שהייתה מגלה שהיא יותר שתי קילו מהמצב שהיא עומדת בו היא הייתה מענישה את עצמה נפשית.
היא הייתה נכנסת למצבי דיכאון ולחץ שלקח לה יותר משנה להבין אותם וללמוד להשתלט עליהם.
היא הייתה עושה תקופות דיאטה מתוך התמכרות לדבר, גם כשלא הייתה צריכה.
כולם היו מעריצים אותה, אנשים היו אומרים לה שהם היו מתים להיות כמוהה, עם האופטימיות ודרך המחשבה שלה שבונים לה חיים מושלמים.
אנשים פשוט היו באים ואומרים שהיו היו מתים להערצה שהיא מקבלת מכולם.
אבל היא ידעה שיש אדם אחד שלא מעריץ אותה. היא הייתה היחידה שלא העריצה את עצמה.
אז זה יכל להיות סיפור שנגמר בסוף מקסים, על הילדה שעברה תקופה קשה ובגלל האמונה שלה הצליחה בהכל ועכשיו עושר ואושר היא גרה עם הנסיך שלה.
וכן, סיפור כמו ה"אושר ועושר" כמובן היה מביא לאנשים מוטיבציה ומיד מגיע למומלצים להיות דוגמה לסיפור הצלחה.
אבל זה בהחלט הצד האפל של הסיפור הצלחה, כי לכו תדעו אולי סינדרלה בכלל רבה כל יומיים עם בעלה הנסיך.
אתם יודעים מה? הפוסט הזה היה אמור להיות בכלל "יש פה מישהו שעושה תקופות דיאטה בשביל הכיף ?" אבל המשפט הזה נמחק,
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ללא גבולות דימיון