נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

"שיר,תניחי את המזוודה שלך ליד הדלת אנחנו רוצים כבר לזוז!" זו הייתה קריאתה של אמה של שיר מכייון הסלון.

שיר הוציאה במהירות דף מקופל מכיס מכנסייה והעבירה את עינייה בין הרשימה הקטנה.

"דברים חשובים" היה כתוב עלייה. היא ידעה שפרט לרשימה שכולם עושים היא חייבת רשימה לדברים שאסור לה לשכוח.

תרופות- הרופאה הכריחה אותה לקחת אותם איתה לכל מקום.

תיק הטיפוח שלה- היא כבר השלימה עם העובדה שהיא אישה ולא ניתן להפריד ביניהם.

והספר.

עינייה של שיר נתפסו על המילה והתחילו להתרוצץ בחדר בלחץ.

"איפה התיק צד שלי?!" היא צעקה מבלי שום הקדמה.

"הכנסנו אותו כבר לתא המטען ברכב" אמה עמדה על פתח הדלת והביטה במזוודה. "אמרתי לך להוציא אותה" היא מלמלה וגררה את המזוודה מחוץ לחדרה של שיר.

"את יודעת..." שיר לקחה ממנה את המזוודה שהייתה כנראה כבדה לאמה "העיניין בתיק צד הוא שהוא תיק צד. לא אמור להיות בתא המטען, הוא אמור להיות איתי"

"יש לך הגדרות משונות" תום אחייה של שיר הגיח לפתע והמזוודה כבר הונפה בידיו לעבר היציאה מהבית.

כשכולם כבר היו בחוץ שיר הביטה פעם אחרונה לחודש הזה בבית. 

היא בודאי תתגעגע לויטרינה הכסופה היפה, היא תתגעגע לחדר שלה, היא אולי אפילו תתגעגע לאריחי הבית שהובאו מאיטליה, אבל היא ידעה שאת כל זה היא תגלה כבר בחופשה.

שיר התקרבה לרגע לכלובו של התוכי שלהם כדי לוודא שאכן יש לו מספיק אוכל ומים לחודש הקרוב. היא זכרה שגם ביקשה מהשכנה מידי יומיים להוציא אותו קצת כי היא ידעה כמה ששנא להיות יותר מידי בכלוב.

חיוך קטן נפרש על שפתייה כשהביטה בעיניו התמימות.

"זה רק חודש" היא הבטיחה "אני לא אשתנה עד אז" היא הוסיפה על מילותייה. ספק בשבילו ספק בשבילה.

היא העבירה אצבעות קלות על הרשת המולחמת הירוקה ופסעה לעבר דלת היציאה מהבית ומשם לרכב.

היא ניצבה ליד אביה שסידר את התיקים בתא המטען "צריך עזרה אדוני?" היא שאלה וזכתה להבעת פנים מופתעת מצד אביה. 

"לרגע האמנתי שאת דוד השכן" הוא הודה. "קחי" הוא הגיש לה את תיק הצד שלה "שמעתי שחיפשת אותו".

היא נטלה מידו את התיק ופתחה את הרוכסן במהירות כמו כלבלב המחפש עצם בחול. היא הוציאה ממנו מחברת גדולה ירוקה ונשמה לרווחה.

"זה יומן הדבר הקדוש הזה?" הוא הביט במחברת המוכרת.

"אם אני אגיד לך שכן, אתה תיקח אותו ותעשה עם אמא לילה לבן בקריאה שלו?"

"ממש יום כיף להורים..." הוא מלמל. 

היא הביטה בו במבט לא ברור "אבל לא!" הוא קרא לפתע. "אני מכבד את עיניין הפרטיות של הילדים שלי" הוא שילב ידיים על חזהו ברשמיות.

"יופי" היא חייכה "כי זה לא" היא הניחה את התיק שלה בחזרה בין שאר התיקים.

מיכאל אביה של שיר ניפף בידו לעבר בנו ואישתו ששוחחו עם השכנים בקשר לסידורים אחרונים ואז פתח את דלת הנהג ונכנס.

"זה שיעורי בית ?!" לרגע צץ במוחו רעיון וזיק של אושר נראה בעיניו.

"אבא, אני לא יהיה כזו נלהבת אחריי מחברת שיש בה את שיעורי הבית שלי" היא כיבתה את אותו ניצוץ האושר. "אבל סמוך עליי, אם אני אצליח אולי יום אחד תבין מה זה"

"אוו סודי..." הוא מלמל בהתרגשות ופליטת גיחוח יצאה מפיה של שיר.

"מה סודי?" תום נכנס לרכב.

"החופשה הזאת" שיר ענתה "הבטחתם שתסבירו מאיפה היא צצה" היא נצמדה למושבה של אמה.

"משהו מהעבודה של אבא, כנס לראשי העיר במדינה" היא הזכירה לילדיה את סמכותו.

"חודש לכנס?! הם לא הגזימו? החופשה הזאת תהיה ארוכה..." שיר נצמדה חזרה למשענתה.

"למה את חייבת תמיד להתלונן?! תלמדי להנות ולשתוק" תום סינן בכעס.

"תדבר יפה לאחותך" מיכאל העיר לתום.

"לא דיברתי איתך" שיר ענתה לו.

"לא דיברתי איתך..." הוא חיקה אותה.

"די כבר!" מיכאל הרים את קולו והשניים התשתתקו.

"החופשה הזאת באמת הולכת להיות ארוכה..." אמם מלמלה ומיכאל התניע את הרכב.