"צהריים טובים אדוני ראש העיר" השומר בכניסה למלון חייך.
שיר גררה אחרייה את המזוודה והביטה באמה שניסתה לשדר חיוך מזוייף בהחלט.
"מסכן, הוא צריך לומר את זה לכל אחד שיכנס" שיר אמרה לתום לאחר שכבר נכנסו.
"לא נכון, בערב הוא אומר 'ערב טוב' הוא מגוון" הוא ענה והלך בעקבות אביו לדלפק, לעומתו שיר הלכה לשבת בספות הלובי שהרגישו פתאום רכות יותר מכל דבר אחר לאחר הנסיעה הארוכה הזאת.
"מים?" גבר קירח התקרב למקום מושבה של שיר עם קנקן מים קרים ובהם קרח.על הסינר שלו הודפס באדום "מלונות פאר" ועיטורי זהב סביבו.
"לא, תודה" היא דחתה את ההצעה ולפני שהוא פנה מהמקום היא נזכרה "סליחה" היא אמרה והוא הסתובב בחזרה.
"יש ים באזור?" היא שאלה ותקווה מלאה אותה.
"אין ים בעיר הזאת. אבל יש את הבריכה שלנו" הוא ענה והיא רק השיבה חיוך מודה ולא אמיתי.
היא ראתה את תום מתקדם לעבר הלובי ונוחת על הספה בעייפות "חודשיים" זו המילה היחידה שהיא שמעה והדהדה באוזנייה שוב ושוב.
"מה חודשיים?" חשש נשמע בקולה.
"מסתבר שאנחנו פה חודשיים" הוא הסביר.
"ממש מצחיק" היא ענתה בכעס.
"אני לא צוחק איתך, את יכולה לשאול את אמא בעצמך" הוא התרווח על מקומו.
"זה לא הגיוני! אמא לא תתקע אותנו לבזבז את כל החופש שלנו במקום משעמם שכזה" הכעס על תום למקרה והוא מנסה להתבדח על חשבונה הציף אותה.
שיר ראתה את אמה-מור ואביה מתקדמים לעבר המזוודות שהוצבו לידה.
"חודשיים?!" היא מיד תקפה.
"לא הבנו את הדברים נכון" אמה הודתה.
"אמא אנחנו לא יכולים להשאר פה חודשיים, החופש הוא בקושי חודשיים, תכננתי לצאת עם חברות, ללכת לים אני-"
"מה קרה?" מיכאל נכנס בין השלושה וקטע את דבריה.
"אני לא נשארת פה חודשיים" שיר קבעה.
"שיר אל תתחצפי" אמה הזעיפה פנים.
"תקשיבו, תיקחו את הכרטיסים, תעלו לחדר ואחר כך נדבר" היה נשמע בקולו של מיכאל שהוא מנסה להמנע מסצנות מיותרות בציבור.
"אין לי כוח אליכם..." שיר סיננה ולקחה מידו את הכרטיס. היא הלכה בכעס למעלית מבלי לוודא בכלל שאחיה ואמה בעיקבותיה.
'לוסי טרקה אחריה את הדלת בכעס שהרעיד אותה וגרם לדממה שהגיעה אחרייה להיות שקטה עד כדי כאב. היא שנאה שמשקרים לה, היא שנאה את הפעמים שאין לה צד בחירה בדברים שנוגעים לה. אמא תמיד אמרה שהיא בוגרת מספיק בשביל לעשות החלטות לבדה, אז למה עכשיו אמה היא זו שבחרה לעבור דירה מבלי להתייעץ בכלל? והכי מעצבן. למה היא הייתה צריכה לגלות את זה דרך אבא, דרך אדם שלא הייתה איתו בקשר כבר שנים'
שיר קראה את השורות האלו שוב ושוב, היא כל כך כעסה עד שלא הבחינה שהיא חוזרת עליהם כבר מספר פעמים.
הבריכה מסביבה הייתה הומה אנשים אך היא הייתה מספיק גדולה בכדי להכיל את כולם, שיר הניחה על בטנה החשופה את המחברת שאלייה הוצמד העט וניסתה להרגע.
היא עצמה עיניים וניסתה שלהבחין במתרחש מסביבה מבלי לראות. פעם מישהו אמר לה "כשאדם הופך לעיוור שאר החושים שלו מתחדדים".
זה היה מים. היא שמעה השפרצות של מים, היא הריחה את ריח הכלור החזק שהגיע כנראה מהבריכה.
היא שמעה ילדים קטנים, היא יכלה לשמוע את ההתרגשות בקולם וזה גרם לה לחייך מעט מבפנים. ילד אחד צעק לאמא שלו שתראה כמה זמן הוא צולל אבל משהו הפריע לה כל רגע להבחין בקולותיהם של שאר הילדים.
אלו היו קולות שהגיעו משמאלה. של כמה נערים כנראה ומשכו את תשומת ליבה של שיר.
"לא יכול להיות שאתה כל כך שונא את המקום הזה" קול אחד במבטא אמרקיאי אמר.
"גם אתה עוד מעט תתחיל לשנוא אותו" ענה לו קול אחר.
"אני לומד להנות ממה שיש לי" המבטא האמריקאי עמד על שלו.
השיחה הזו בידרה את שיר. זה כמו להביט מהצד בעצמה ובתום.
אבל השיחה לא המשיכה ושרר שקט למשך דקה.
"שי!" האחד עם המבטא האמריקאי צעק ולפתע שיר הרגישה מים שהקפיאו את כולה וקפצה בבהלה מהכיסא.
"שיט, שיט אני מצטער..." נער בעל עיניים חומות מבוהלות אמר "הוא קרא לי והסתובבתי בלי לראות לאן אני הולך" הוא ניסה להסביר לה כאילו הרגיש שהיא לא מאמינה לו.
"זה בסדר, זה.." שיר לא המשיכה את המשפט אלא רק פתחה את המחברת ההרוסה והביטה בה חסרת אונים.
"אני יכול לעזור לך לתקן את זה?" הוא הושיט יד למחברת, אבל שיר כבר הרחיקה אותה ממנו.
שיר הביטה בו בבלבול מהול חוסר אונים. "אני באמת מצטער..." הוא הניח יד על כתפה והעביר אותה לאורך זרועה. בתגובה מהירה שיר ניערה מיד את ידו מעלייה. "מה אתה חושב שאתה עושה?!" המבט שלה הפך ברגע לכעוס.
"א..מצטער" הוא החל לגמגמם. "כן, כבר שמעתי את המצטער הזה" היא ענתה והלכה מהמקום.
"סליחה גבר" חברו רץ אליו.
"זו לא אשמתך, הייתי צריך לשים לב לאן אני הולך. אתה עוזר לי לנקות?" שי ניער את עיניו משיר המתרחקת ושאל.
"אני מתכוון על זה שהיא כזאת מתגוננת. אני יודע למה אתה ניסת לעשות את הקטע הזה עם היד..." הילד בעל השיער השחור הקצוץ והמבטא האמריקאי אמר.
"שתוק" שי שפך עליו את הכוס היחידה שהצליח להציל.
"מכונת קפה מטומטמת!" מור קראה וטפחה על מכונת האספרסו.
"מה קרה?" שיר נכנסה לחדר עטופה במגבת.
"נרטבת קצת מהבריכה אני רואה" אמא שלה חייכה.
"נשפכה עליי הכוס מים שלי" היא כיפתה על הדברים.
"כנסי להתקלח" היא אמרה "ותנסי לקחת את המצב יותר בקלות. טוב?" היא הוסיפה, נשקה לה על מצחה ופתחה את הדלת.
שיר הנהנה "לאן את הולכת?"
"לברר איפה יש פה אזור חנויות. בכל מקרה הבאנו בגדים רק לחודש..." היא אמרה ואז הביטה במכונת הקפה במבט קודר.
שיר גיחחה "היא עושה לך בעיות?"
"תגידי לתום שיתקשר לקבלה שיבואו לסדר את זה" היא אמרה ויצאה.
שיר סגרה את הדלת אחרייה והצמידה את המגבת לגופה המקורר "תום!!" שיר קראה."תתקשר לקבלה שיבואו לסדר את המכונת קפה" היא אמרה מבלי לחכות לתשובה מצידו.
"תעשי את זה את" היא שמעה אותו קורא מהצד השני של הסויטה. היא הלכה לפתוח את המזוודה שלה שהייתה לידו "אני צריכה להכנס להתקלח" היא אמרה והוציאה בגדים.
תום נאנח וקפץ על המיטה, מרים את השפורפרת ומחייג.
שיר חייכה בסיפוק "תודה אח גדול"
-"עופי להתקלח"
שיר יצאה מחדר המקלחת עם שורט סגול וקפוצ'ון ירוק שחברה הביאה לה שנה שעברה ביום ההולדת שלה.
היא סירקה את שערה למול המראה וברגע שהביטה בקפוצ'ון נזכרה שעוד מספר ימים יש לה יום הולדת, הזמן עבר מהר מאז היום הולדת האחרון. היא קיוותה שכך היא תרגיש גם לגביי החודשיים האלה. ' רק שיעברו מהר' חשבה בינה לבין עצמה.
שיר נשכבה על המיטה והעבירה ערוצים בטלויזיה. היא תמיד אהבה את ההרגשה שאחריי המקלחת, מרגיש כמו התחלה חדשה נפשית. לנקות מעצמך את כל מה שהפריע לך.
הטלויזיה שיעממה אותה מידי, לא היה הבדל בין הערוצים שפה לערוצים שהיו לה בבית. היא קמה לכייון החלק של הסויטה שכביכול אמור להקרא 'סלון' ואז שמה לב לתום ולעובד המלון משוחחים "אני יוצא לכמה דקות,תבדוק מה יש לזה, טוב?" תום אמר ויצא מהסלון.
'יופי תום, מאוד בוגר מצידך להשאיר אותי עם מישהו שאני לא מכירה כשהדבר היחיד שמשגיח עליי זו מכונת קפה מקולקלת' שיר חשבה בכעס וראתה את תום סוגר אחריו את הדלת.
שיר ניסתה לשקוע בקריאת עיתון אבל הרגיש לה כל פעם כאילו אותו הבחור מביט בה וזה מנע ממנה להתרכז.
"הוא הלך אז אני אסביר לך מה הבעיה במכונה, בסדר? " לבסוף היא שמעה אותו אומר.
היא הרימה את מבטה מהעיתון וראתה את אותו השיער השטני והעיניים החומות המוכרות מביטות בה.
היא השתתקה לרגע.
"אוקיי?" הוא שאל שוב.
"כן, בטח" היא קמה מהמיטה ונשענה על השולחן שעליו הונחה המכונה.
"זה לא שיש בזה בעיה פשוט השתמשתם בזה קצת לא נכון..." הוא הסביר והניח אצבע על כפתור אחד שהיה עליו ציור של טיפת מים "לוחצים פה כדי לחמם את המים" הוא אמר והעביר את האצבע הפעם לבליטה לא ברורה "הדבר הזה ידלק כשהם ירתחו" שיר רק הביטה בו בחוסר קשב והנהנה "רק אז שמים את הקפסולה, אוקיי?" הוא שאל והביט בעינייה שנראו בהירות הרבה יותר מקרוב. היא הנהנה. "אוקיי, בואי נעצור את המצב המביך הזה, אני יודע שאת לא מקשיבה לי" הוא אמר והתרומם ממכונת הקפה.
"מה?" היא התרוממה ממשענתה על השולחן גם.
"אל תשחקי מולי, זה לא עובד עליי. אני יודע שכל מה שעובר לך בראש זה איזה ממזר אני" הוא ירה.
"זה לא מה שיעצור אותי מלקבל את הקפה שלי" היא נשענה על הקיר מעט ושילבה ידיים.
"אז זה לא מפריע לך..." הוא מלמל.
"לא" היא ענתה בהחלטיות. הוא חייך והשפיל את מבטו כאילו נתן לה להרגיש שהתירוץ שלה באמת פעל "שקרנית" הוא אמר. "סליחה?" הוא זכה למבט מופתע מצידה. "אחת גרועה" הוא אמר וגרם לה להשתתק.
"אין סיבה שאני ארגיש לא נוח לידך" היא התעשתה על עצמה.
"באמת?..." הוא נצמד אלייה מעט וחיוך עלה על שפתיו. היא נשמה עמוק "טוב, אולי קצת" היא אמרה לבסוף ודחפה אותו ממנה. "ותוריד את החיוך הזה מהפרצוף שלך, כי אם אחי היה נכנס היית מת" היא התרחקה ממנו והלכה לשבת על הספה.
"הסתדרתי עם גדולים ממנו" הוא אמר והתיישב על השולחן.
"ואוו ממש גבר..." היא ענתה בזלזול.
הוא גיחח "את ממש שונאת אותי, אה?" לא נראה כאילו הוא נעלב מהעיניין.
"אני חושבת שזה מגיע לך, לא חושב?" היא אמרה והביטה בעיתון שהפקירה על השולחן.
הוא התקדם מעט לעבר הספה בה ישבה "אני-" "לא,לא" היא עצרה אותו "שמור על מרחק של חמש מטר לפחות" היא הצביעה על המקום שבו עמד לפני רגע.
הוא פסע אחורה והרים ידיים למעלה "כל מה שאני מנסה לומר זה שאת חייבת כבר לשכוח מזה, לא מגיעה לי הזדמנות שנייה?" הוא חזר להתיישב על השולחן.
"אני בספק אם היא לא נגמרה ברגע שנדבקת אליי לפני רגע" היא הזכירה לו.
"לבעיתיים מגיעה הזדמנות שנייה להזדמנות שנייה" הוא אמר "אני חושב..." הוא מלמל.
לפניי ששיר הספיקה לענות נפתחה הדלת ותום נכנס "תחשבי על זה" שי אמר וקם מהשולחן "אחריי הכל את הולכת לסבול אותי חודשיים..." הוא הוסיף ופנה לדלת.
"מאיפה..." היא מלמלה בהפתעה והא רק חייך את החיוך שלו ויצא מהחדר כשהוא סוגר את הדלת אחריו.
"מה הלך פה עכשיו?" תום עמד מבולבל.
"המכונת קפה מתוקנת" שיר ענתה והלכה לארגן את הבגדים שלה בארון.
***********
אני לא אדבר הרבה. מחכה כבר לתגובות שלכם :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ללא גבולות דימיון