נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

איבדתי את אותו הקסם הזה שהכרתי עד עכשיו,

פתאום אני לא יכולה לעצום עיניים בלילה, 

פעם זה היה כל כך קל. כל כך לשכנע את עצמי.

אבל מרגיש כאילו כל מה שהייתי היה זה,

כאילו נעלם ממני בלבול אופייני ואיתו שאר האופי.

ובכן, כן, אני רציתי את זה,

אני זו שרצתה לרגע לרוץ מבלי לחשוב,

לכבות את הרגש שלי, לא להיות חייבת להבין את הבלבול.

אבל עכשיו אני מרגישה אנושית מידי, אחת שכבר לא אכפת לה להפסיד,

בזמן האחרון רציתי יותר לחיות מאשר להלחם,

וברגע שהפסקתי להלחם, הפסקתי להרגיש חלשה להפסיד

פתאום אני מרגישה רגילה לחלוטין. משעממת חסרת עומק כמו שרציתי...

אז מה לעזאזל מפריע לי כל כך?!