נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

"ועכשיו לסיפור שלך" אמרתי מביטה ומצפה לשמוע את דפקט החיים שקיים אצלה.

הרי לכולם יש בעיות, זו רק אני שלא מודעת לשלי, זו רק אני שמספרת דברים שנשמעים מבטיחים אך לא בטוחה בהם.

-"אמא שלי חולת נפש" היא מביטה בי בחשש מהול הקלה.

שתקתי.

"אני מתכוונת..." היא החלה למלמל "זה לא שאני אומרת את זה כי אני שונאת אותה. אני אומרת כי זו עובדה" היא הוסיפה.

שוב לא דיברתי.

שוב היא הבינה שהיא יותר תשפוך מאשר תקבל תגובות.

"אבא שלי לא בבית. אמא מתחרפנת ויוצאת מהכלים ואני זו שבתפקיד האמא. אני זו שמבשלת, מנקה וכל מה שהיא בעצם הייתה אמורה לעשות" היא נגעה קלות בשולי חולצתה.

"הלוואי והייתי יכולה להיות כזאת אחראית כמוך" עניתי.

לא היה לי מה לענות, אבל אמרתי מה שחלף במוחי.

"זה לא דבר שבחרתי בו" היא הודתה "אני מבינה את אחותי הגדולה שעזבה, אני כל כך מבינה אותה"נשמע כאילו היא רצתה לסלוח לה שהשאירה אותה הגדולה האחראית בבית. "גם אני רציתי לעשות את הצעד הזה, אבל אז חשבתי על אחותי שבכיתה ד', הכל נפל עליי בכיתה ד' ולא מגיע לה שזה יקרה גם לה"חמלה השתקפה בעינייה הירוקות הנועזות.

אדם אחר ישב לצידי לרגע ופתאום הבנתי הרבה, אבל לא הכל.

צד אחד התחרט בי שלא ברחתי מההתחלה, שלא תפסתי מרחק מהילדה שטוענת שהיא יכולה להתקף עצבים.

אבל צד אחר שמח על כך שנשארתי ובגלל הצד ההוא לא קמתי והלכתי, הוא תפס אותי שם לא הרפה.

ואני? אני הקשבתי לצד החסר סיבה.