נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

מאז שאני בפנימיה הכל שונה כל כך.

ימי חמישי פתאום מרגשים יותר, ימי ראשון בבוקר קשים יותר ומזכירים לך שצריך לקום מוקדם כדי לנסוע לעוד שבוע.

בתחילה חשבתי שאצטרך ממש לשרוד כל יום ויום. אחר כך החלטתי שהגיע הזמן לחיות את הימים מאשר לשרוד אותם.

לקח לי תקופה קשה כדי להבין שזה באמת המקום בשבילי.

תמיד נלחמתי, צעקתי בתוכי שזה לא בשבילי ולצערי התנשאתי בתוכי על הדרך השונה.

לפעמים גם נפלתי, בעיקר הסתגרתי ונגררתי בשקט. השליתי את עצמי שאני מפסידה המון בזמן שאני "סגורה" בפנימיה מוזרה.

יום אחד נתלש ונקרע לי דף שתוכנו מלא במילים מיואשות מתוך רגעים קשים, התכוונתי לסדר את זה אבל אז חשבתי, אולי באמת הסוף להסתגרויות?

אולי הגיע הזמן לתת ללב הזדמנות להפתח לדברים אחרים, לאנשים אחרים...

קרעתי את הדף לגמרי מהמחברת. אחר כך נגלה דף חדש. וכך גם בחיי...

עברו ימים בהם למדתי קצת את סגנון החיים החדש, את כל עיניין ה"יחד", את העובדה שיכולות להיות לי "אחיות" לדבר איתם, טעמתי מהמעט של לחיות בפשטות ובאושר.

הגיע חמישי אחד שבו נסעתי הביתה, חברות מהעיר הבינו שאני באזור וכל כך רצו שאני אגיע לאיפה שהם.

כשהגעתי לאט לאט דברים היו מוזרים לי.

היו הרבה שתיקות מביכות, נראה שניסתי ממש לסחוט נושאים משותפים או לפחות לעורר את החברות שלנו, כשהבנתי שאני מרגישה לא קשורה, אני מרגישה שונה בסביבתן החלטתי לעזוב בנימוס. עשיתי כאילו הכל כרגיל, גם הן. אני מנחשת שברגע שעזבתי לכולם עבר בראש אותו הדבר.

"זה נגמר?".

אני לא יודעת אם אי פעם הרגשתי כל כך כאילו אני לא מכירה אותן, אולי זה תמיד היה ככה ורק עכשיו כשאני רגילה לשיחות מלאות תוכן זה נראה רק לי כשתיקה.

ויתרתי על להגיע מיד הביתה בשביל ללכת לראות אותן, אבל בכל שנייה הרגשתי חרטה. הרגשתי שאני מבזבזת את הזמן, שאני במקום שאני נדחפת אליו.

רק אז נזכרתי בשיחה שלי פעם עם אבא, עוד כשהייתי נלחמת בתוכי בכל עיניין הפנימיה (למרות שאני זו שבחרה בזה) שאמרתי לו שאני יוצאת עם חברות לקניון והוא שאל "מה? את עדיין בקשר איתן? זהו, יש לך חברות חדשות" וכל כך כעסתי על המשפט הזה ואמרתי שהחברות בינינו לעולם תיפסק ובתוכי אמרתי שהבנות שבבית ספר החדש ממש לא הולכות להיות חברות שלי(כמובן שטעיתי). רק אז הבנתי שאולי הוא צדק, למרות שאמרתי להן שאני עוזבת את בית הספר, לא אותן. לא ידעתי כלום.

הייתי חייבת לספר לאמא על התחושה המוזרה של חוסר ההכרה בהן, של חוסר החיבור הפתאומי. והיא הבינה, היא אמרה לי "ככה זה בחיים. אנשים מחליפים בחיים שלהם חברות כל הזמן".