נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

"אני חלמתי שהוא היה שם, ישב איתנו. היה חי" היא אמרה לה לאחר ששניהן התישבו בפינת בית הכנסת הריק.

היא חייכה מעט. חייכה ברגש.

"שאלתי אותו איך אתה פה?! הרי ראיתי, קברנו אותך זה לא יכול להיות שאתה חי. אבל הוא התעקש ואמר לי שהוא חי" היא המשיכה.

היא הקשיבה לכל מילה. עינייה התכולות נצצו מדמעות העוטפות אותן ושפתייה התכווצו והבליטו קמטים שהזכירו על גילה, אך היא עדיין חייכה.

נזכרתי שפעם כשישנתי לידה היא שאלה אותי "את חושבת שהוא נפטר? אני מרגישה אותו, אני מרגישה אותו כאילו הוא עדיין ישן פה לידי"

עכשיו אלו היו רק היא ואמא, אמא סיפרה לה והיא החזיקה לה את היד בצורה עוטפת בידה המקומטת מעט.

הבטתי טוב טוב בעינייה. העיניים הכחולות הנועזות שתמיד נלחמו על הכל ועכשיו מתרככות להן ברגש.

עכשיו הכל נראה פתוח בעיניים האלו, הצבע הכחול העדין נצץ ומאחוריו חבוי היה עולם.

"את באה?" שמעתי מאחוריי.

התנערתי. "כן. אני באה" חטפתי מבט אחרון בשניים ויצאתי מהמבנה.