נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

"ערב טוב" הוא עמד בכניסה בחיוך. גופו היה היפראקטיבי מה שהעיד במיוחד על בעיה בריאותית כנראה.

לרוב אני לא מרשה לעצמי לנעוץ מבטים באנשים, זה סתם לא מנומס. אבל היה בו אור כלשהו, למרות בגדיו המוזנחים מעט וזיפיו הלא מגולחים היה בו משהו מיוחד שלא יכולתי להפסיק להביט בו.

הוא נישק את המזוזה בתנועה מעט כושלת אך הכוונה שבדבר כמעט ופרצה החוצה.

תמהתי מאוד איך אף אדם בחדר לא שם לב אליו, העיניים הירוקות המחייכות שלו היו כמעט בלתי נמנעות, ה"ערב טוב" שאמר ברעד ובחיבה אמיתית היה כל כך ברור והרצון למעט יחס היה אמיתי. חייכתי ב"ערב טוב" הלוואי ויכולתי לעשות יותר.

הוא חיכה שהאחראי על ההכנה של הסנבידצ'ים יפנה אליו כמו שפנה לכולם, אבל לא. זה הרגיש כאילו הייתי היחידה שיכלה לראות אותו, לפחות לי זה הרגיש כך.

הוא המשיך לחכות ולפעמים קצת ביקש ממנו. אבל לא היה אף יחס.

הוא הוציא מהתיק ברשלנות נוראית בקבוק שתייה ולגם והתקווה שהוא יפנה לא נמוגה.. היא עדיין הייתה בו.

לאחר ששתה הוא הביט סביב, עיניו נראו קצת פחות שמחות. הוא החזיר את הבקבוק ומלמל לעצמו "אם אף אחד לא רוצה לעזור לי..." ויצא. ברגע שיצא מהמקום עלה בי עצב.

המקום המשיך לפעול כרגיל כאילו לא נכנס או יצא ממנו לפני רגע אדם.

פתאום המקום היה פחות מואר, ועלה בי כאב.

הוא היה  מיוחד, וחבל שלא הייתי אחת מהעובדות שם ויכולתי לתת לו מעט יחס או לפחות שירות.

למה, למה קשה לנו להביט אבל באמת להביט באלו שמגיע להם היחס?

למה יש "אנשים שקופים" ??