נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

היה
הייתה ילדה קטנה שהסתובבה בשדה הרחב.

הילדה ראתה
ורד יפיפה, אדום ומבריק. היא דמיינה כמה תשמח אם יהיה שלה "אהיה הילדה
המאושרת בעולם" חשבה.

הילדה
הקטנה קרבה אל הורד ביד חשופה וקטנה ושלחה את ידה ליטול אותו ממקומו, אצבעותיה
החלו לעקצץ בהתרגשות.

אך אבוי!
היד שלה החלה לפתע לכאוב, מיד היא חטפה את ידה אליה והביטה בה. טיפות דם קטנות נטפו על
אצבעותיה.

אלו היו
קוציו של הורד שפצעו אותה... היא הביטה באכזבה ובכאב בידה המדממת מעט.

"לא
נורא" חשבה בליבה  "אנסה בפעם
הבאה"

ביום
השני היא חזרה לשדה מאושרת וצוהלת, ליבה התמלא שמחה למראה המקום הפורח בפרחים כל
כך יפים

ללא שום
כוונה, עינייה התמקדו באותו הפרח האדום היפה, בורד.

ידה כבר
החלימה, אם כך לא יקרה  מאומה אם תנסה לקחת
אותו שוב.

בפעם
השנייה היא שלחה אותה במעט חשש שהתפוגג ברגע למראה יופיו של הורד.

שוב, ידה
נחבלה וכאב התפשט בה.

כך, פעם
אחר פעם היא חזרה  לשדה וכל פעם בחשש גדול
יותר ובחשק מופחת ניסתה ליטול את הפרח ממקומו.

בעונת
החורף השדה כבר נראה פחות פורח ומפתה אז הילדה הלכה לחפש מקום יפה אחר.

עברו להם
שנים והילדה התבגרה, כעת היא הייתה מסתובבת במקומות אחרים ורחוקים, היא אהבה את
הנופים שהיו לנגד עינייה ובכל שאיפת אויר התמלאה גאווה.

יום הגיע
והנערה הבוגרת רצתה לחזור להביט בשדה שנהגה להסתובב בו בקטנותה, לאחר כמה ימים של
הליכה היא הגיעה אליו וחיוך קל עלה על שפתייה.

השדה היה
מרהיב ביופיו, כיאה לשדה בתקופת האביב, הפרחים פרחו והציפורים צייצו בקול הכל נראה
כל כך יפה שכמעט והתעלמה מהורד היפה שפרח לו מחדש.

כעת הורד
היה יפה כל כך, תקופת האביב חידשה אותו והוא בלט בצבעו החלק.

היא קרבה
אל הורד וישבה לידו, לא נגעה בו. רק הביטה בו.

אותה
הנערה שהייתה פעם ילדה, עכשיו יודעת מה יקרה אם תנסה לקטוף אותו "ללא ספק, לא
אעשה זאת" הייתה בטוחה, אבל היה בתוכה קול קטן שכאילו קרא לה "רק תתקרבי
מעט, תיזכרי בילדה הקטנה שהיית" אבל היא ידעה שאם תתקרב מעט היא עלולה להדקר.

היה
הייתה ילדה גדולה שהסתובבה בשדה הרחב.

היא ידעה
מה לעשות אך משהו הפריע לה להוכיח לורד שעכשיו היא בוגרת ויודעת שאסור לה,

ההתלבטות
הנוראית בערה בה, אז היא לא נשארה שם, היא הלכה משם.