נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

התחבורה הציבורית בישראל תמיד נראת יותר ידידותית לסביבה ולאדם יותר מאשר נסיעה במספר רכבים בלתי מוגבל. ובכן, זה היה נכון וצודק עד לפני בערך חצי שנה.

אחד הדברים שמפריעים לי בעין ואחד הדברים שאולי חלקנו שמנו לב אליו הוא שני החורים הקטנטנים בצורת מלבן המתנוססים מעל ראשנו במשך השעה-שעתיים נסיעה.

אני מדברת על שקעי הUSB שניצבים שם בתוך האוטובוס להטענת האייפונים והמכשירים החכמים לסוגיהם.

אני לא אשקר, אתמול בעצמי כמעט והטענתי את הפלאפון שלי בדבר הזה בהבנה שנשארו לי אחוזים אחרונים למכשיר.

אני אסביר לכם מה עצר אותי.

רק למספר שניות חשבתי על כמות הקרינה שתשרוץ ברכב ברגע שאני אחבר את המטען. (אפשר אפילו להגיד ששורצת מאחר וכבר היו מספר אנשים שהטעינו) ובכן, למה שאדם שרוצה לשמור על בריאותו ולא מטעין בלילה את הפלאפון לידו יצטרך לסבול את כמות הקרינה הנמצאת באוטובוס בגלל כמה אנשים שחשוב להם עוד 20% כדי לשמוע שירים\ לראות סרט בנסיעה?

האוטובוס הוא לא רק חדר מלא בכמויות קרינה של אנשים שעולים, יורדים ומטעינים על חשבון אחרים אלא גם עשוי מתכת שסופג לתוכו את הקרינה בצורה נוראית. ככה, יום אחד הבנתי שאני נוסעת במיקרוגל.

                     דבר שני שתהיתי לגביו כמעט כל נסיעה,

מדוע נהג אוטובוס שמוטלת עליו אחריות על עשרות אנשים ועל חייהם צריך באמצע נסיעה להתעסק במתקן ההוא של הכסף? (אין לי אפילו מושג איך קוראים לזה).

כמעט כל נסיעה אני רואה את הנהג באמצע נסיעה בכביש ממיין את המטבעות. פעם זה מיון, פעם מעלה אדם לאוטובוס ורק באמצע הנסיעה מתעסק בתשלום... אני מאוד מעריכה את נהגי האוטובוס. באמת! הם מאותם האנשים הטובים ביותר ויכולים להתגלות כסבלניים ונחמדים יותר מכל אדם שתפגשו (ובאמת לא מתוך חנופה) פשוט אני חושבת שלהתעסק במטבעות וכרטיסים לא כל כך שונה מלדבר בפלאפון באמצע נסיעה או להסתובב רגע לאחור.

רגע לפניי שאני סוגרת את הפוסט הזה אני רוצה להבהיר שזה אינו פוסט שבא להגיד בגנותה של המדינה המדהימה שלנו או של התחבורה הציבורית אלא רק בא לעורר תשומת לב לדברים האלו שאני מאוד מקווה שישופרו בעתיד...

כואב לי לראות את העולם מתקדם במהירות בלי לשים לב לדברים הקטנים והבסיסיים שמסכנים אותנו לאט לאט ובשקט.

שבוע טוב!