נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

ישבתי באוטובוס ונשענתי על החלון, הבטתי החוצה אל כל השדות הירוקים, שמיים של בוקר, שמש של בוקר.

כל העולם הרחב הזה מידי פעם מרגיש לי כמו בועה שאף אחד לא מנסה לפוצץ, עסוקים בקרוב.

פתאום הרגשתי כאילו אני לא פה, לא באוטובוס יושבת ומסתכלת בחלון, הרגשתי במקום רחוק בהרבה יותר.

כאילו הנפש שלי שם, בעננים. היא מלמעלה מזיזה אותי, את הגוף.

כמו משחק חיים גדול, כל הנפשות מביטות על עצמן מלמעלה ונותנות הוראות, חלקן בוחרות בדרכים הארוכות והבטוחות להגיע לניצחון וחלקן בקצרות והדורשות מזל. 

חלקן אפילו לא בטוחות מהו הניצחון.

אני קיבלתי את השחקן הזה, את הגוף הזה. והוא קיבל את הסביבה הזאת, את המשפחה הזאת.

לפני שהתחלנו את המשחק הזה, כל אחד בחר לעצמו איפה הוא רוצה להשקיע יותר פלוסים, בין אם זה במחשבה, באומץ, ביופי...

לכן עכשיו אני לא יכולה לקנאות בו או בה, כי עכשיו אני רואה איך העולם מתנהל ולפני שהתחלנו אני ידעתי איך העולם מתנהל, אני צריכה לדעת שבחרתי את הנתונים הכי טובים בשביל עצמי, בשביל המסלול שלי.

לא. אין פה תחרות, כל אחד בא להשלים פה חלק אחר, בתת מודע שלנו אנחנו יודעים שבאנו בעיקר בשביל הדרך ולא בשביל היעד ואסור לנו לשנוא את אלו שסטו מהדרך.

ברגע שאנחנו מתחברים אל בן אדם אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מי מתחבר, סתם השחקן או שזה בא מהבסיס, מהנפש, למעלה אנחנו מחזיקים אחד את השני, גם כשאנחנו פיזית לא אחד ליד השני.?

כשאנחנו מחייכים אל אדם, שם למעלה נתנו לו חיבוק גם מבלי לגעת בו פה, כשחיבקנו אותו פה, למעלה נתנו לו לשפוך את הלב, כשנתנו לו פה לשפוך את הלב, למעלה רק חייכנו אליו באהבה. כי למעלה אנחנו יודעים את הערך של הדברים הפשוטים.

כשאני יושבת לבד אני אוהבת כל כך הרבה אנשים, כי אז אני לא חושבת על כל השאר, אני לא נותנת לבועה לבלבל אותי.

אנחנו פשוט אוהבים אחד את השני גם מבלי לדעת, השאלה אם הסכמנו לזה להחזיק, אם היינו מוכנים לדבר על מה שקורה שם למעלה. בשמיים. מעל לעננים.