נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

אני מתכוונת... בהתחלה זה היה כמו חרא מצופה בדיכאון,

לחשוב על הגוף שלי מעוות לדעתי במידה מסויימת לא חשוב מה יאמרו לי, (ואני יודעת שכמעט כל נערה שנייה סובלת מדימוי עצמי נמוך אז זה לא מבהיל אותו, אבל בכל מקרה. זה מבאס).

לקרוא בספר קטע שדי זעזע אותי ולמרות שזה ספר חדש שקנו לי לא מזמן כמתנה ואני מאוד קפדנית בעינייני הספרים שמקדישים לי ונכנסים לארון הקטן והחדש שלי אחריי שעטפתי אותם בקפידה. בכל מקרה הייתי מסוגלת לקרוע משם דף ולא יודעת למה, הייתי ממש חייבת לשרוף אותו. להרגיש שאין שום זכר של הדבר הזה אליי או ליקום.

פשוט לא עמדתי בפיתוי ופתחתי באמצע הספר (יש לי בעיה להלחם עם עצמי במשך כל תקופת הקריאה על להציץ בדף האחרון. רק לקרוא כמה משפטים) וממשפט וחצי גילתי שהיא מתה. כעסתי על הסופר שהוא מוכן שוב להרוג את הדמות הראשית שלו. בפעם הראושנה זה היה נראה כמו אומץ מצידו אבל הפעם... זה היה נראה כאילו הוא מכור למוות.

אני לא יודעת. ישבתי בספה ואמרתי "אשכרה ההתבגרות מדכאה לי כל שביב של אמונה ילדותית" המחשבות שלי בתור ילדה היו כל כך חולמניות ומדהימות!

עכשיו אני מכורה לחלומות אבל הם נכנסים יותר ויותר לתוך תבניות של מציאות, ללא פנטזיה. חלומות מציאותיים ביותר.

ולמרות שזה נראה לי טוב. זה לא מרגיש ככה.

יודעים מה? אני לא אשמור יותר מידי. אני אפתח את זה.

רציתי לדמיין את עצמי בבגדים נוחים באיזה לובי של מלון צוחקת עם הבני דודים התאומים הדביליים שלי, ערב אחריי שראיתי אותו.

אבל מי חושב על מלון במצב הזה? אני תמיד מנסה להעלות את המצב רוח בפייסבוק לדבר בעיקר בהומור כאילו הפגזות ואזעקות זה קטן עלינו ואני באמת חושבת ככה. אבל אני יכולה להודות פה. זה מגביל אותנו, זה משנה את המציאות.. 

ואיך אני יכולה לחשוב עליו כ... כשהוא נעלם ככה והשאיר אותי כל כך דפוקה כבר ארבע שנים, הוא לא ידע הוא לא ניסה. הוא לא חשב על זה בכלל! אבל אני הייתי רוצה להגיד לו 'שמע. בגללך אני כבר ארבע שנים, מכיתה ו' ועד עכשיו - כל השנים שהם הכי מקובלות למצוא אהבה לאבד אהבה להדלק על מישהו, לצאת עם מישהו... את כל זה מנעתי מעצמי. בגללך. אני לא יכולה לחשוב על זה שהבטחנו שזה סך הכל עניין של זמן ולפתח קשר עם מישהו  שדווקא נראה נחמד ומנסה להתחבר אליי ולהרגיש כאילו אני דופקת הכל. כן, כולם מעריכים את זה כלכך כי זה מאוד קשה וזה דוגמה ממש יפה לכל הנוער מה זה לשמור על קשר בסיסי בשנים המבלבלות האלה ולא להסחף עם זה. אני מקבלת את כל העערכה הזאת כי באמת, זה קשה לי. אבל מידי פעם מה שעומד לי מול הפנים הוא אתה, העובדה שאני יודעת שאם אני אכנס לזה אני לגמרי אשכח אותך. ואתה כבר לא תעמוד לי בדרך לתת לי להרגיש בטוחה'

וזה מפגר. כי עכשיו כתבתי את כל מה שרציתי להגיד לו כל כך הרבה זמן ואין לי איך. וגם אם היה, לא הייתי עושה את זה.

אחר כך רציתי ללכת לישון במחשבה של "תתעודדי, חופש גדול" ואז נכנסתי לדיכאון כי באמת אחריו יחזרו הלימודים.

זה כבר עיניין בפני עצמו,

כאילו אסור לי להתגעגע לבית הספר ולחברות שכל הזמן מסביבך עד כדי כך שלפעמים זה מרגיש קיטשי וחנוק,

אבל חשבתי לעצמי. איך אני מתגעגעת לחיבוק שלה, ולשיעורי הסטוריה של המחנכת ששינתה לי אותם ב180 מעלות, וללכת לשבת באותו המבנה הקטן עם ספרייה ענקית של גאונים, ולשבת שם בלילה של קיץ נעים יחד עם כולם ועם הגיטרה לשיר סרנגות של שלומי ארצי, וללכת לשיעורי ספורט כיפיים ומועילים שעושים לך חשק להתאמן...

אבל אסור! אסור לי להתגעגע לזה, אסור לי עכשיו לחשוב על כמה אני רוצה את אחר כך, כי אחר כך אני יכעס על איך לא ניצלתי את עכשיו.

אולי תחילת שנת הלימודים תתחיל במוטיבציה מטורפת אבל באמצע שנה אני שוב אכנס לדכאונות על זה שאני רחוקה מהבית ולמה הכל חייב להיות כל כך לחוץ ולמה לעזאזל אני חייבת להיות כל כך מקסימה רשמית ובעלת דעות עליונות ולפחד להודות שאני רוצה לעזאזל לעשות טעויות!

אומנם גיחכתי, אבל די הייתי רצינית בתוכי כשאמרתי לאחי שמיצתי את הלחץ של תשע שנות לימודים, נמאס לי מזה. כמה הייתי רוצה לנשור.

אני חושבת שהלחץ שם הוא יותר מהאנשים מסביבך מאשר מהציון. לי לא היה אכפת לא ללמוד למבחנים, אבל המורים כל כך לבבים ונותנים הזדמנויות שניות שאתה לא מוכן לאכז אותם, ויש לי שם יותר מידי אנשים לרצות! זה גדול עליי! קשה לי כבר לרצות את עצמי...

כל פעם שאני חושבת על לעזוב אני שומעת את המשפט הזה שלו מהדהד לי בראש שוב ושוב ושוב. "אולי זה פשוט לא המקום שלך...?"

ולא הייתי מוכנה לתת לו לראות אותי מפסידה, לתת לעצמי לוותר. במלחמות הכי קשות אני לא אפול! לפעמים זה פשוט כי אין לי ברירה אלא להלחם עד הסוף, לפעמים זו לא ממש הבחירה שלי.

"אני אומר את זה בשבילך. אני לא רוצה שתסבלי כאן עוד כמו שסבלת השנה".

לא יודעת.

כל החים הטפשיים האלה, הם פשוט לא הטבע שלי.

אין לי מושג איך הגעתי לזה אבל התחלתי לשחק בכדור עם אחי, לשחק ולצחוק כמו מפגרת, לזרוק עקום ולרוץ אחריי כדור.

וזה.. זה עודד אותי.

כל הקפיצות והריצות.. הם ניערו ממני את הבאסה,

והנה עוד משהו שמתווסף לרשימה "איך להוציא את עצמי מהדיכי?"