זה היה מפחיד כי הייתי שם שבועיים והכל היה מושלם,
רחוק מסגנון ואנשים שאני מכירה, מקום כפרי שכזה אני לא יודעת, האווירה האנשים שהתחברת אליהם כל כך מהר,
המקום הקבוע שהיינו רגילים לשבת בו, אולי סופי שבוע שם הכל היה יוצא, שם הכל היה מתחבר.. ופתאום הבנתי שסופי שבוע זה לא דבר כזה נורא.
זה היה כל כך המקום שלי שידעתי שאני עוד אחזור גם אחריי שאני אעזוב, לא יכולתי לשכוח את כולם בבת אחת.
ואז חזרתי לעיר, בדרך ראיתי מודעת אבל על עמוד. זיהתי את השם, זיהתי את התמונה. זיהתי אותך לעזאזל. אחד האנשים שלא מסכים לי לנסות לברוח לשקט שלי, לנטוש את הכל מאחוריי, לשכוח ולהחליט שאני אחרת לגמרי, בלי חוקים ואף אחד לא מכיר אותי.
זה לא יכול להיות, קראתי שוב ושוב והחיוך הקסום הזה שכל כך הרבה אנשים מתאהבים בו ברגע היה נראה כל כך חי בתוך התמונה ומכחיש כל דבר שקשור למוות. העיניים הנוצצות האלו, השיער שאתה רגיל לסדר מושלם והעמידה החברותית אבל לא יומרנית ההיא..
משום מה הדבר הראשון שזכרתי זה שביקשתי ממך סליחה ולא ענית לי, עכשיו לעולם לא אדע.
ידעתי שכל הבנות האלה שתמיד סביבך ותמיד מתגאות בזה שהן קרובות אלייך הולכות לבכות ולהעלות סטטוסים דפוקים עם תמונה שלכם ביחד,
ואז זכרתי שאתה יותר טוב מזה ואולי לעולם לא אוכל להסביר את זה לאף אחד,
וסליחה ששנאתי אותך, או שלפחות הכרחתי את עצמי
והתחרטתי על זה וחשבתי סליחה, לעזאזל סליחה!
סליחה סליחה...
עד שהתעוררתי בבהלה במיטה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ללא גבולות דימיון