נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

את מאוד מפחדת כל פעם להתרחק ממה שאת רוצה בשביל להיות "יותר טובה".

את יודעת שהחלטה אחת קטנה שאמא תהיה מוכנה לקבל את תחזירי את כל הגלגל לאחור, את החברות הישנות שאת כבר נלחמת לא לאבד, את השיעורים המשעממים שיש סיכוי שתשנאי את המורה והיא לא תהיה החברה הכי טובה שלך, את הנערים המוכרים שתמיד תשמעי ריכולים עליהם כי כולם מכירים אותם, את החוסר רחמים של ההנהנלה לגבי ההפיכה שלך לרובוט לימודים, את החוסר רגשות אשם כשאת עושה משהו שהמנהל לא היה מחבב, את האירועים והמסיבות שנקלעים אליהם פעם בכמה שבועות ותמיד מחכים להם. למרות כל הדברים המעצבנים שאת מעדיפה שלא להזכר בהם ולחשוב שהם לא קימים ולא מעיקים את חושבת- אבל אלו חיים של ילדה נרמאלית בגיל שלי,

לא החיים החדשים שהשגתי לעצמי שכל מערכת הלימודים מלוות בכל כך הרבה רגש, שאין לך אוייבים וככה את האוייבת של עצמך,

שאת מתבגרת ומפתחת מקצוע לחיים שתמיד רצית, שחברות שאין להם תנאים ויקבלו אותך ממש איך שאת מסביבך וזה מתיש להיות עצמך,

זה מתיש להכניס כל כך הרבה רגש למקום שאמור להיות רק מסגרת הלימודים שלי,

אני לא רוצה להניח את התחושות שלי אצל כל כך הרבה ידיים,

בחיים הקודמים זה לא היה קורה, 

בחיים הקודמים היו לי גבולות לפרוץ..