נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

המסך הפך לחלק בלתי נפרד מהחיים שלנו, אבל בכל פעם שאני אישית מניחה את הפלאפון למספר ימים כבוי למעלה אני מבינה כמה אני יכולה ליצור.

כמה אני יכולה לחיות.

לעסוק בתחביבים גם בלי אינטרנט.

נשמע קיטשי אבל זה כל כך משחרר!

יש לי חוקים ברורים תמיד לגבי הפלאפון-

כשאני יוצאת מחדר הפנימיה בבוקר לכיתה אני משאירה את הפלאפון בחדר\על שקט בתיק (לא בכיס) לימודים זה תירוץ מספיק טוב בשביל לא לענות.

בארוחות גם כאלו שאני אוכלת לבד הפלאפון לא בהישג יד.

בשיחות (לא פלאפוניות) הוא הפוך.

רוב היום הוא על מצב "שקט"

מתחילה להשתדל שלא להתעסק איתו לפני השינה או מיד כשאני פותחת עיניים,

מנסה להשתדל לא לצלם כל דבר ודווקא זה מאוד קשה לי.

אבל אני אישית סתם ממליצה לכם שבזמן שאתם משתמשים בפלאפון או במחשב תרימו לרגע את הראש ותראו מה קורה מסביבכם- הרוב יהיו במסך מסויים, תסתכלו עוד ועד עד שתבינו כמה נורא זה נראה.

אני לא מסכימה עם זה שקשה לנו יותר להיות עם חברים בגלל זה אבל בהחלט קשה להכיר חדשים.

ברוב הסרטים\הסדרות שאנחנו הכי אוהבים לראות את החבורות שם ואת הקשרי חברים שימו לב שבקושי נכנס עיניין המסך. וזו מציאות שאנחנו מייחלים לה אבל מנסים למצוא אותה במסך,

אני רוצה להבהיר שאנ ממש לא באה בקטע של "אני מעולה עם זה. כבר יודעת איך מתמודדים", הרי עובדה שאת כל זה כתבתי דרך מסך, אף אחד לא יצליח לחיות בלעדי המסכים.

צריך רק להזכיר לעצמנו שוב שוב ואפילו שוב - מה הייתה המטרה הראשית של המסך?!

עד כמה החיים שלי בתוך זה?!

האם אני מסוגל לוותר קצת לפעמים?

אנחנו לא צריכים להכחיד את המסכים. אנחנו צריכים לדעת לשלוט בהם לפני שהם ישלטו בנו. ממש ככה.

לא מתוך הרגל\ חוסר מעש\ רגעי מבוכה לקפוץ על גלגל ההצלה שנקרא מסך,

באוטובוס לפעמים מחליטים- אני לא שומע שירים, אני מביט בנוף ובאנשים סביבי, כמה שאני לא רגיל וקצת מרגיש חסר מעשה, חסר לי במה להתלות..

בפטפוטים עם חברים שעובדים בייחוד על "קלטי מה הוא כתב\ איזה תמונה יפההה" משתדלים לא לצרף את הפלאפון שלי למעגל.

חייבים לסגת קצת לאמצע. להגיון

חייבים להרגע!

לסרטון לחצו פה