נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

בהתחלה זה היה יותר בקטע של "חפירות וסינונים" אחר כך כשהחלטתי לדבר איתו הבנתי כמה אנחנו לא באותו הראש,

כשהוא הציע לי שנצא הסברתי לו בפירוש שזה לא הזמן שלי לצאת ואני סתם אדחוף את עצמי בכוח אם אני אעשה את זה 

הוא אמר שזו התקופה בחיים שצריך לצאת והסברתי לו בפירוש שזה קשור לאנשים ולדעות. לי זה לא מתאים, בשלב הזה זה יפגע בי יותר מאשר יועיל לי.

הוא אמר שהוא מבין.

עד שחשבתי שזה די ברור שאנחנו לא חושבים על אותם כיוונים, אני עונה לו רק אחריי שבעה ניסיונות וגם זה כדי לא לפגוע והוא בכלל חושב שאני אתפשר ובכל מקרה אפתח קשר עם מישהו עכשיו.

נראה כאילו הוא רוצה לדלג על שלבים והמחשבה הזאת מציקה לי,

נראה כאילו הוא חושב שהוא יוכל בדרך אגבית להשויץ מולי כדי שאני אחשוב עליו אחרת,

יכול להיות שהוא חושב שאם היינו מדברים בילדות זה מסביר את הניסיון תקשורת הזה? אני בכלל לא זוכרת אם שנאתי אותו כמו כולם או שדווקא הרגשתי בסדר לדבר איתו, אני לא זוכרת אם התביישתי ממנו או שהייתי חושבת שהוא חנון.

אני לא זוכרת הרבה מהזמנים האלה כי הם קבורים איפשהו באחד מחדרי הזיכרון במוח שלי עם מפתח אבוד.

הוא רצה את המספר שלי.

אבל אני לא רציתי לתת לו וגם זה היה נראה לו משונה..

לא אכפת לי כמה משונה לו שבת עשרה לא מוכנה לצאת עם בנים או להעביר את השיחות למחוץ לפייסבוק- לפלאפון,

באמת שלא אכפת לי. בסופו של דבר כשהוא שאל "למה?" עניתי לו "כי ככה אני".

ועכשיו אני רק מנסה להבין אם זה בגללו או בגלל שכל אדם שהיה איתי באותה התקופה ההיא מרתיע אותי..