נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

הנה. במילים. לא רק במחשבות.

אני יודעת שבשביל לבסס מחשבות אני צריכה לכתוב במילים.

אבל זה לא הוגן,

המחשבות פורצות ומצמיחות ענפים ללא סוף, לפעמים ניצני הבנות גדולות. מרחפות באוויר.

המילים דייקניות, מוכרחות להיות מושלמות ומכוונות, מוחשיות ומטפטפות על הדף.

קשה לי לחרוץ את דינם של המחשבות ולעומת זאת איני יכולה להתעלם מהחן שבאותיות.

"חזרת ככה... בכוח?"

ואני חייכתי אך הטיתי מעט את ראשי לשלילה,

נותנת לשואל לבחור לעצמו את התשובה שרצה לקבל.

החזרה הייתה במלחמה עם עצמי, במלחמה נגד הטבע שלי, במשמעות הסלנג - לא יודעת מה עשיתי."חזרתי בכוח".

מצד שני לא. יחד איתי אין כוחות, לא חזרתי "בכוח" בתוך עוצמת הכוח, חזרתי די ריקה.

חזרתי די מבולבלת.

חזרתי חוששת. חוששת מהרצון להתעסק במשהו כדי להעלים מחשבות,

לעקוף בכמה צעדים את החרטות.

לא מתמהמהת, רצה. כשאפול כבר אראה את ההשתקפות שלי בשלולית.

המילים לא רצות כמו המחשבות, הן לעולם לא יספיקו אותן

אבל המילים הם מתמקדות, בודקות, לא נכתבות לפני שהן בטוחות- כמו מעשה נכון וטבעי לפני החלטה גדולה.

אבל המחשבות הן רצות, קופצות, ינטרלו חששות. הן כמוני המחשבות, בזמן החלטה גדולה יכחישו את הבסיס בשביל לרוץ ולראות תוצאות.