נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

אז לא כולם מאמינים באלוקים ואפילו אולי חלק שונאים לשמוע על הגזמה באהבת ה' או במילים אחרות "דוסיות"

אבל פעם אמרו לי כמה אנשים, זה הבלוג שלך, אל תנסי לכתוב מה שאנשים רוצים לשמוע, תכתבי מה שהלב רוצה לצעוק. 

הם צודקים.

היה לי הרגשה של באסה, וחשש שאני לא אספיק שאין סיכוי שזה יצליח ואז אמרתי לעצמי להמשיך להאמין, פשוט להאמין..

לא יודעת איך זה קרה אבל הצלחתי, למרות שלא היה סיכוי הצלחתי מה שרציתי.

אחר כך מסתבר שמה שרציתי לא התאים לתכנון של אחרים, 

שהם לא אהבו את זה.

הם קצת התנשאו עליי, אולי קצת מכעס על שינוי בתוכנית,

מבלי לשים לב הם ביישו אותי,

אבל הם אנשים טובים ולא הייתה בינינו התאמה לתוכניות, וזה קצת הרס להם את הציפיות.

לא רציתי להרוס ציפיות, שנאתי להיות הגרועה..

נלחמתי קצת ואז בשיא הענווה החלטתי להודות שטעיתי,

והיה לי קשה לעשות את הצעד הזה כי אני לא הייתי מוכנה לצנוח. אבל צנחתי בכוונה. להסביר לעצמי.

וכאב לי, והרגשתי לא נעים שלא הייתי מספיק טובה במה שציפנו ממני ואני ציפתי מעצמי ואז רק האמנתי

האמנתי והנמכתי ראש.

ואז הטוב הכפול הגיע.

כמו בחיים, מתוך אתגר לוחץ על הלב, נוקש שיניים, על גבול הייאוש,

מהזיעה של החקלאי צמח לו עציץ..

יפה. חדש. טוב יותר.

יותר טוב משתכננת.

ותמיד האמנתי.

ולא כולם אוהבים לשמוע את זה כי זה נשמע כמו תוכחה,

אבל לא באתי ללמד ולהורות חס וחלילה - זו לעולם לא הדרך שלי

אני אומרת את זה לעצמי.

בכל הדרך האמנת.