נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

ככה, אחריי שבועיים קצת מבלבלים...

אחריי בכי בגלל פתיחות, שימים אחר כך כעסתי על עצמי,

למה בכית מולם? נכון, הוא שאל שאלה אבל היה ברור לך שאת לא חייבת לענות עלייה, אבל ענית עלייה ואחריי משפט לא הצלחת לדבר, כי נחנקת ממילים,

כי היה ברור שאם המוח שלך יתן פקודה לשחרר משהו הוא יהיה מבולבל בין מילים לבכי,

כולם שתקו, לא היה ציוץ הכי קטן, רק מבטים המומים ושלו הכי הרבה, והוא השלים את מה שאמרת כי הוא שם לב שלא הצלחת לדבר וחנקת משהו.הנהנת . הוא הבין את מה שהתכוונת לומר. כשדמעות מעטות התחילו לזלוג זה כבר היה נוראי, לא רצית לתת לו להתמודד עם בכי של מישהי שהוא מכיר רק יומיים ולא רצית שהם ימשיכו להביט בך המומים, המומים מהמילים ומהדמעות.

מהמחשבה שאחריי יותר משנה שכולם מכירים את כולם את בעצם אומרת להם שהם לא יודעים כלום,

יצאת משם, לא הכרת את עצמך.

ובגלל זה אני מספרת לך הכל, כי לא הרגשת שם. ריחפת, הנפש שלך ניסתה לברוח גבוה גבוה ולא שמה לב למה שקורה מסביבה, הסתחררה.

כשיצאת מהמקום ובדיוק היא עברה וניסתה להבין למה את נראית ככה פשוט ניסת לעבור אותה, ראית את תא השירותים כמטרה, לא הצלחת לשמוע אותה גם כשהייתה מולך, לא הצלחת להרגיש את היד שלה לוחצת על הכתף שלך ולהביט בה.

בכית. שחררת וידעת שתהיי חייבת לחזור, זה לא גדולה לבכות ולברוח. את מסוגלת לחזור.

נראת רגועה מבחוץ אבל לא מבפנים אבל זה הספיק. הסתכלת דרך החלון הענק שבמסדרון כשהשמש צורבת מעט את העיניים הרגישות שלך, מאירה על הדברים הפשוטים שניסת להתמקד בהם כדי לא לשכוח שהכל יכול להיות גם פשוט..

נכנסת "הגעת בדיוק בזמן" הוא אמר והמשכתם הכל כרגיל.

מיד אחר כך כשנגמר וכולם יצאו עשית כאילו דבר לא קרה, חייכת, צחקת והתנהגת כרגיל.

זה בטח הבהיל אנשים אבל לא היית מוכנה לתת להם את ההישג הזה,

קצת נמאס לך שאנשים חושבים שהם יוכלו לתקן את הרגשות ואת התחושות שלך,

שהם חזקים מספיק בשביל לסגור את הברז החלוד שהם מבקשים ממך לפתוח.

שנאת את עצמך שזה היה ברור שבתוך המבט המבולבל שלו הוא מצא משהו שריגש אותו, משהו שהוא גילה.. ו

כל הזמן רצית רק ללכת ולדבר איתו על זה, רק כדי להחזיר לעצמך את מה שהוא גילה, 

כל כך כעסת על  שרצית לדבר איתו. שנתת דווקא לו לגלות משהו ממך, זה היה לא בסדר!

והכי גרוע שלא רק כלפיי עצמך..

הימים עברו ונרגעו, מניחה שהצלחתי להשכיח קצת את המאורע מאחרים, מעצמי.

הנה אחריי שבועיים קצת מבלבלים- בבית... לא יודעת מה יש לי לעשות פה אבל זה בית.