נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

בפרק הקודם :

שיר חזרה לפתחו של מבנה המלון הענקי, כולם יצאו מהרכב ושיר מיהרה לחדר, לבדוק את המחברת שלה שהייתה חייבת אותה ברגע זה.

'לוסי צללה לתוך המים, נותנת להם לחבוק אותה, לעטוף אותה במעטפת שקופה- לא יעילה אך מרגישה בתוכה בטוחה.

כל עיניין המים היה נורא מבלבל, היא כל כך אהבה לצלול בהם למרות שידעה שאם תישאר שם לזמן רב מי יודע מה יקרה לה, היא ידעה שהגלים אדיבים כלפייה ושוטפים אותה בתחושה טובה אבל לא יכלה להתרחק כל כך ולבטוח בהם שלא יסחפו אותה למקומות מפחידים. רחוקים."

שיר נזכרה איך אביגיל הבטיחה לה ואולי אפילו ביקשה שישמרו על קשר, מה היא תפסיד? אין לה פה כל כך חברות לדבר איתן על דברים שרק בנות מדברות עליהן, ואת מי היא תשתף בכל עיניין המים. בכל עיניין ה-שי?

******************************************************

(מי שלא ראה את הסרט או קרא את הספר "סיפור אהבה בלתי נשכח" ומתכוון לעשות זאת כדי שיעשה את זה לפני שהוא יקרא את הפרק כדי שלא יהרס לו..)

"תוכנית די טיפשית" ביטלה שרה בידה.

היא קמה ממקומה ופסעה בצעדים איטיים כמעט משרים עלייה דמות סמכותית,

היא קרבה אל הוילון האפור הגדול והסיטה אותו ללא אף בקשה.

פתאום המקום היה מואר יותר ודניאל רק חייך לעצמו.

"אויי שרה שרה" הוא מלמל והיא המשיכה לעמוד ללא ניע, להביט בביניין מולה השטוף שמש מבעד לחלון הזכוכית כאילו הפנט אותה.

"את לא צריכה להתעניין בתוכנית הגדולה. בינינו, כל מה שאת רוצה זה להתנקם בו, זה להרחיק אותו מהילדים שלו כמו שהרחיק אותך משלך, כמו שנתן שיקרעו את הדבר היקר לך ממך" 

שרה ניסתה להשאיר את ארשת פנייה חתומה אך דניאל שם לב לרעד הקטן שעבר בה לרגע.

"הם ילדים דניאל. אני לא אהיה רוצחת ילדים בשביל נקמה" פניו של דניאל נראו מופתעים אך הוא מיד התעשת.

"את יודעת שרה, כשאריה רוצה להשתלט על להקה הוא לא מסתפק בלחסל את ראש השבט, לאחר מכן הוא מטפל בצאצאים, רק כשהוא ינקה מדרכו כל זכר ממנו הוא יהיה מסופק" הוא חייך חיוך מחליא.

"אתה מזעזע אותי דניאל" קול נוקשה היה באמריתה.

"אין לי בעיה. את יכולה לוותר, אני פשוט זוכר אותך במשרד הרבה יותר רכרוכית, מתחננת ומבטיחה לבסוף שזה לא נגמר. אבל אני מבין שזה נגמר" הוא אמר ופתח את הדלת לאות סימון שאם אין עיניין בנקמה אין עיניין בשיחה.

שרה הרהרה, נראתה כאילו סערה התחוללה בה. "מה השמות?"

קצה שפתו של דניאל התעקלה לחיוך קטן "תום ושיר המתוקים" הוא אמר לבסוף.

"100!!" שאג עמנואל ונשכב על משטח כפיפות הבטן שבחדר הכושר בהתנשפות.

כמעט לא שם לב בזוית עינו את שי ממלמל "103" ונשכב גם כמה שניות אחריו בהתנשפות שיא.

עמנואל נראה מרוצה וחייך. "כמעט שכחתי שאתה מתגרה במספרים עגולים"

שי לא יכל שלדבר בזמן שהוא מסדיר את נשימותיו אך נשמע קול גיחוח נפלט בהתנשפותו.

השניים קמו והתמתחו בשקט.

"אני לא בטוח אם זה הגיל שלך או שאתה אדם שלא מוותר אבל בכל מקרה אתה האחיין המועדף עליי בעינייני שותף לכושר" עמנואל אמר לבסוף.

"עצם זה שאני האחיין היחיד שלך לא מהווה לי תחרות של ממש" שי אמר אך ידע שהקשר בינו לבין עמנואל לא כה חזק בגלל זה.

"לך יש רק אבא אחד וזה לא מחייב שתסתדר איתו" עמנואל אמר כאילו דרך אגב. 

לאן הוא מנסה לחתור?

"באמת שי, מה העיניין? דוד סך הכל מנסה לעזור לך ילד" הוא זרק אליו מגבת.

היה לשי מוזר פתאום לשמוע את שם אביו נהגה במקום הזה כ'דוד' ולא כ'המנהל'.

"עזוב את זה" שי פנה לדלת. הוא ידע שאם יכנס לשיחה עמנואל רק יזכיר ויחזור על הטעויות שלו מבלי לשים לב.

"לאן אתה הולך" 

"לעבוד. לאן עוד יש לי ללכת?" הוא אמר ויצא מחדר הכושר.

במשך כל המחזמר שיר עפעפה לעבר שי ולפעמים כשחששה שהוא מרגיש את מבטה עליו מיצמצה והביטה בשחקנית הראשית.

היום הוא היה מהעובדים שעוברים עם מגשי כיבוד ודואגים להוספת כיסאות כשיש עומס אבל רוב הזמן בעיקר מביטים בהצגה ודווקא נראה כאילו הוא די מתעניין במוצג על הבמה.

בפעם האחרונה שהביטה בו הוא היה שעון עם רגל אחת על הקיר בעל טפט השטיח עם הלבוש הרשמי שלו והעניבה שהותירו עליו ייצוגיות מסויימת, עכשיו הוא כבר לא עמד שם, לא היה אף סימן לאותה החולצה הלבנה המכופתרת.

מסיבה לא ברורה לה שיר התאכזבה מעט.

"זה היה מקסים לדעתי!" מור הפגינה את התרגשותה כאשר היא ושיר מביטות באביה ובתום מנהלים שיחה ידידותית עם אחד מראשי העיר באזור. 

"את חושבת שכדאי שנצטרף אליהם?" מור שאלה והביטה לעבר בעלה ובנה.

שיר התכוונה להענות בחיוב ולהתקדם אלמלא הייתה מרגישה ביד זרה וחמה מאחור נוגעת בקצה ידה,

שיר גנחה מעט בבהלה והסתובבה אך לא ראתה אף אחד מאחורייה אלא את שי רחוק בכמה מטרים ומביט בה בהמתנה.

"שמעת אותי?" מור ניתקה את מבטה מבעלה ובנה והביטה בשיר.

"כן,אה... אני חושבת שאני יוצאת קצת לנשום אוויר חנוק פה, אני סתם אהיה מובכת לעמוד בין בנים" היא מלמלה בבלבול ומעט גמגמה.

"ובכן תודה לך" מור ענתה ולפני ששיר הגיבה שלא התכוונה לכך שהיא לא גם בת מור חייכה ונשקה למצחה "צאי קצת. מזל טוב מתוקה"

שיר עלתה מדרגה אחר מדרגה לקומת עליית הגג, בכל גרם מדרגות מצאה עצמה מול דלת מתכת אפורה וקרה. שוב התחילה לחשוש.

אולי שי לא יגיע כמו שכתב בפתק? אולי זה בכלל לא שי מי שכתב אותו?

אבל אותה היד החמה שהניחה את הפתק בכף ידה הייתה חייבת להיות שלו- זה הרגיש ככה.

אותו המבט שהוא נעץ בה בוואדי שאל אם היא באה.

עוד קומה אחת. להמשיך? לחזור על צעדיה?

היא שמה לב לשערו הבלונד-חום כמו ריפוד קל לראשו שנשען על הסורגים, נראה כאילו גם הוא חשב על משהו, או חשש ממשהו.

אולי מכך שלא תגיע?

כששמע כבר את הצעדים הוא הזדקף ושיר הבינה שהיא כבר החליטה.

"היי" היא אמרה וסידרה את קצוות שמלתה שגרמו לשעשוע קל בפניו.

"תפסיק כבר" היא נעמדה גבוהה מעליו למרות שהייתה מדרגה תחתיו.

שי כאילו הרגיש שלא בנוח להיות הנמוך קומה ביניהם התרומם וכעת כשהתנשא מעליה וגאוותו חזרה אליו - החזיר את חיוכו השובב, ליטף את שערה ורק אמר "אני אוהב כשאת בשמלות".

שיר לא ידעה איך להגיב אבל שי כנראה לא חיכה לאף תגובה בכלל, הוא פשפש בכיסו והוציא שרשרת בעלת תליון של מגדל אייפל "יום הולדת שמח" הוא אמר והניח בידה. נראה כאילו המחווה הזו בלבלה אותו והוא לא ממש ידע מה לעשות אז שיר פשוט הניחה את התליון על צווארה מבלי להביך אותו מידי.

"תודה" היא תהתה איך ידע אבל לא שאלה בכלל.

"איך היה המחזה?" היא שאלה והוא פתח בחוזקה את הדלת האפורה.

מאחורייה התגלתה מרפסת גג ענקית שהרוח לא נחה בה, גם מבלי לעבור את הדלת שיר כבר ניחשה את הנוף ההררי ובעל מאות נקודות האור שהחיו את נשימתה.

"קיטשי" הוא ענה אדיש לנוף. כאילו מכיר את ההרים כמו אצבעותיו ואת השבילים המוארים כמו את הקווים שעל כף ידו.

"השם -'סיפור אהבה בלתי נשכח' אומנם נשמע קיטשי אבל התוכן ממש לא ככה. לי זה דווקא נראה כאילו לא יכולת להזיז את המבט שלך מהשחקנים, כבר חששתי שתתחיל לעשות איתם את התנועות"

שי גיחח.

- "תצפתת עליי?"

שיר שתקה.

"שמרתי עלייך שלא תביך את עצמך" היא פלטה שבריר שנייה לפני שהשתיקה הפכה למביכה בשבילה.

שי הניח את ידיו על האבן העבה שמנעה מהשתיים להיות חלק מהנוף למטה, סמך עלייה כל כך למרות שנראתה ישנה ונתן לרוח לקרר את פניו.

שיר עמדה לידו, עדיין לא הרגישה את הזכות גם להניח שם את ידייה,היא ידעה ששוב הוא הראה לה משהו שפעם היה רק שלו.

"זה לא היה סוף טוב. אם הוא היה כל כך קיטשי איך זה שהיא מתה בסוף?" היא העירה על דבריו.

-"הסיפור לא יכול לכסות על כל העלילה בעזרת סוף טראגי"

"בטח שהוא יכול. זה רק מראה לך שכמה שתעבוד על עצמך שהחיים יכולים להיות מושלמים לפי חוקים "קיטשיים" יש דברים שלא בשליטתך, איזה משהו שינפץ לך את כל הבועה היפה"

שי שתק. היא לא ציפתה שהוא יראה כאילו הוא באמת חושב על מה שהיא אמרה כרגע.

"את יודעת, הספר לא נגמר ברור. יכולת לבחור שהיא מתה ויכולת לבחור שלא. המחזה היה קצת חסר רחמים לחרוץ את הדין שלה ללא התחשבות באלו שבחרו בדרך הקלה יותר" שי שיפשף את עיניו שהרגישו מעט מיובשות מהרוח וסימן לשיר שעמדה במרחק מספר צעדים ממנו שלא תעמוד כל כך רחוק,

שיר שכבר שכחה ממבוכתה התיישבה על האבן ליד מקום עמידתו של שי.

שי נראה כל רגע חושש שהיא תמעד ולכן החזיק בידה שנתמכה באבן תחתיה.

היא זיהתה את החום של היד, היא ידעה שזה באמת מעשה די לא חכם ואפילו מסוכן מצידה לשבת על אבן בלי סורגים  אבל אחריי שהיא הרגישה בחומת האדישות ששי שבר למענה היא לא חשבה בכלל על לרדת למטה.

"פעם ראשונה שמישהו בכה במלון הזה" הוא אמר תוך כדי שתמך בידה.

"תתפלא" היא פלטה וחיוך קל התפלח מזויות פיו.

-"איך אפשר לבכות ממחזה?!" היא הביטה על אחד הכוכבים מעליה, מחזקת את אחיזתה בידו שתמכה בה.

"זה די הגיוני. אנשים רואים זוג כל אחד מעולם אחר, היא מתוקה שכזאת, הוא בעייתי, משהו מתפתח ביניהם, היא מגשימה אותו, הוא מגשים לה את החלומות. ואז הם עומדים מול המציאות שמאיימת לקחת אותה מהעולם שלו וכנראה שגם את כל מה שהוא גילה לה, אולי את כל מה שהוא עכשיו. מי לא מפחד שיעלימו ממנו את התיבה שהוא הטמין בתוכה את התחושות שלו? את הדברים הכי חשובים לו?"

שיר הסירה את עינייה מאותו הכוכב, היא הייתה המומה מכדי לדבר. הייתה המומה מכדי להביט בכל דבר אחר שהוא לא הוא.

הייתה שתיקה של דקה שלמה. או של עשר שניות. הזמן לא היה ברור עכשיו.

"אתה עמוק יותר משחשבתי" היא הודתה.

-"עמוק כמו פקק"

"לא. באמת! כל החברים והידידות שלך זוכים לדברי חוכמה שכאלו?" הדברים לא התחברו לה.

"על מה את מדברת?" הפעם הוא זה שהביט בה אבל ברצינות.

"לא יודעת, כל הבנות שסביבך, כל החברים השבועיים שכל פעם שמשפחה נופשת פה מודבקים סביבך.."

"את שומעת את עצמך? 'הבנות סביבך', 'חברים שבועיים'" הוא נאנח... "שיר" לבה התחמם למשמע השם שלה מתגלגל על לשונו "כל זה משחק גרוע. אני לא אתן לעצמי לפתח קשר עם אדם שאחריי שבוע יעלם לי ויעלים הכל איתו" אחיזתו בידה רק התהדקה "אני כמו ההתחלה של אותו המחזה הגרוע, חי את החיים שלי מושלמים, קיטשיים לפי חוקים, ללא יותר מידי קשרים רציניים. חי על ספק שלא מקדם אותי לשום מקום"

עוד שתיקה.

"ואיפה הדבר שיפוצץ לך את הבועה שאתה חי בה? " היא אמרה בלחש, כמעט ולא הצליחה להוציא את המילים מגרונה.

הוא הצמיד את מצחו למצחה ועצם עיניים, הוא הנהן בראשו לשלילה כאילו לא מוכן להודות בכך "את. את את." הוא לחש שוב ושוב.

גבותיו מכווצות, מסרב להביט בה.

קצות אצבעות ידיה של שיר עיקצצו, ליבה נחמץ ופניה הקרירות ניסו להתמזג עם החום שפלט.

היא התכוונה לומר משהו אבל המילים נחנקו בגרונה.

שפתייה נפסעו כאילו מעצמם, כאילו שכחה כמה פניו של שי קרובים אלייה.

היא יכלה להשבע שהרגישה ששי נרתע מעט רגע לפניי שהניח יד על מותנה ובידו השנייה העביר יד על קו הלסת שלה. הוא נשק לה ותמך בגבה כאילו הרגיש שעוד רגע היא עלולה ליפול מהמרפסת מהלם, שפה לשפה, שימשו ריפוד אחת לשנייה, שתי זוגות שפתיים נפתחות ונסגרות בתזמונים מושלמים, ידיים לחצו את האחיזה וקצות האפים ליטפו את הלחי..

ברגע קטן של פיקחות הוא ניתק את שפתיו משלה והרחיק את פניו, הוא הביט בה במבט שואל-מתנצל, הרגיש חצוף על פזיזותו..

היא לא אמרה דבר, רק הידקה את ידיה על שרווליו והצמידה אותו בחזרה  אלייה מנסה להחזיר את המציאות הקודמת לפניי שתאבד אותה,

היא כבר לא שמה לב מתי ידו על שערה, בגבה או מלטפת את צווארה,

היא הרגישה בטוחה באחיזתו שכבר לא הטריד אותה מקום מושבה המסוכן,

ריח גופו שיכר אותה,

היא נצמדה אליו-הטמינה את התחושות שלה בתוכו,

נצמדת. מפחדת שילך ויקח אותם איתו...