נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

יום הכיפורים הזה היה מסע של שנינו,

בטח לכולם מבחוץ נראתי כרגיל אותה ה"צדיקה" שהולכת להתפלל ולהתחנן ולבקש רחמים.

אני לא מההתחלה הייתי הילדה הטובה ולא באתי עם אותה גישה כמו כולם,

בהתחלה בכלל כעסתי.

איך זה שנתת לי ליפול שוב? ועוד לפני יום הכיפורים??

איך אני הולכת ללבוש לבן כשאני מרגישה מלוכלכת?

לא רציתי לבקש מחילה, גם ככה אני לא זכאית לה,

הרגשתי חלולה, ולא רק בגלל הצום.

דיברתי איתו, עשיתי למרות שלא רציתי.

אחריי המעשים נמשכו הלבבות.

נטהרתי מעט,

אולי אני סך הכל יהלום לא מלוטש?

אולי אני יותר הבת שלו היום?

שונאת להשמע קיטשית וזאת הבעיה שלי.

אבל עכשיו אולי אני מרגישה יותר טוב. 

אולי עכשיו חתמתי לעצמי,

אולי חתמתי על דף לבן.