חשבתי לעצמי שבזמנים שאני הכי הרבה אצטרך שיקשיבו לי אני אראה אדם שלא ראוי להקשבה.
אף אחד לא ירצה באמת להתמודד עם זה. לפחות לא מישהו קרוב שיודע שיש השלכות לעידוד שלו, שיודע שמה שהוא יגיד- אני אשאר קרוב כדי שהוא יראה בצעדים הקטנים והקשים של הקימה.
בטח שזה קל להתעניין במי שרחוק ממך. בבמישהו שתלך ממנו עוד מעט.
חשבתי שלעולם לא אגלה לאדם שאני יאהב מה אני מרגישה, הוא ירגיש מחוייב לעזור לי אבל אני אהיה סתם מטרד.
ואז נרדמתי וחלמתי עליי ברכב עם ההורים והומלסים שוכבים כנראה באבל, כנראה עצובים ממשהו כמעט בכל קילומטר שעברנו בו.
ההורים שלי הציעו שלא נדבר איתם כי הם בטח משוגעים או משהו,
כן, הם נראו מלוכלכים, חלקם אפילו שיכורים או בריוניים למדי אבל אולי זו דווקא הסיבה??
למה אנחנו נמנעים מלאהוב את מי ש"לא ראוי" לאהבה"?. הוא צריך את זה יותר מכולם.
כשאני אהיה בתחתית, אתחיל להיות די מעצבנת, די דיכאונית שלא כיף לדבר איתה. כנראה שאז אצטרך הכי הרבה שיאהבו אותי,
שיבדקו מה שלומי.
ולא רק אלו שקלה להם המחשבה שאחר כך הם גם ככה יהיו רחוקים.
התעוררתי. היא צרחה עליי להתעורר.
זו לא אשמתה, היא בסדר. היא פשוט לא שמה לב לפעמים. יש עלייה קצת יותר מידי לחץ ופחד (למה לא שאלתי לשלומה במקום לסתום את האוזניים מהצרחות?)
לא. היא לא משוגעת, היא כמו כולנו וגם לה יש רגעים כאלו.
בעצם היא כן משוגעת, עדיין כמו כולנו. כולנו משוגעים. רובנו מחביאים את זה.
"את לא מתביישת?! כאילו הוא אדם זר"
לא התביישתי. לא ידעתי מה יתן לסבא המנוח שלי שאני אשב ללא מעש עם פלאפון, יראה את שאר הבני דודים כשגם ככה אין לי מצב רוח ויאכל.
זה לא באמת. אין לי כוח למשחקים האלה, ואין לי כוח לכל האנשים האלו עכשיו.
בשלב מסויים, בשקט שאחריי הסערה כשכמעט והכל היה שקט כל כך,
אני ישבתי שם חייבת אויר, השמש קודחת על הראש שלי ברגעייה האחרונים
עצמתי עיניים ואני יודעת שעכשיו אני לבנה יותר ממה שאני בדרך כלל,
השיער שלי לא היה אסוף בקפדנות, הוא גלש ארוך כהרגלו, כמו ריפוד לראש, כמו תריסים לעור.
ולא כל כך היה אכפת לי מזה. אני בכל מקרה אוהבת את המראה הטבעי.
סתם עצמתי עיניים וחשבתי או נרגעתי.
כמעט ולא שמתי לב שהוא בא והתיישב לידי.
בעקבות הסרט המוזר שראיתי התגלגלה השיחה שלנו לאם יש דבר כזה אהבת אמת
הוא אמר שכן.
אני רק צחקתי ושאלתי איך הוא מגדיר "אהבת אמת"
-לאהוב אדם בלי סיבה. רק בגלל מי שהוא.
אמרתי לו שאנחנו אגואיסטים מטבענו, תמיד תהיה לנו סיבה. אנחנו לא יכולים פשוט לאהוב בלי סיבה.
"בשלבים הראשונים זה נכון. אבל אחר כך זה מתעמק" הוא ענה בביטחון.
"אחר כך אתה סתם מפחד שאדם ילך ויקח לך את מה שבנית ואת הדברים שאתה רגיל אליהם איתו". עניתי לו.
-תראי. אני באתי, וזה לא כי אני רוצה ממך משהו.
למה אתה פה בכלל?
נראית לי קצת עצובה אז רציתי לראות מה קורה איתך
זה לא מעיק עלייך לשמוע אותי? אתה פשוט נהנה לנסות לעזור?
כן. זה ממלא אותי במשהו. אני מרגיש שמח.
חייכתי, והבטתי בעיניים סגורות על השמש. "הנה הסיבה"
הוא שתק. אני חושבת גיחח.
"אל תבין לא נכון. אני לא אומרת שזה הופך את זה לרע. גם אני ככה ואני לא מפסיקה לעזור בגלל שזה עושה גם לי טוב"
אני יודע.
נשענתי עליו. הוא נראה פתאום משענת ממש טובה ברגעים כאלה.
"את משונה"
"גם אתה מיוחד"
והוא הניח יד על הכתף שלי.
הבטתי בציפור.
היא נותנת בלי לקבל.
היא משרה עלינו את היופי שלה ולא מקבלת דבר מכך שהיא יפה, היא מצייצת בנחמדות ובקול נעים כל בוקר והיא פשוט לא מקבלת דבר.
אני אהובת ציפורים.
למה קשה לי כל כך להיות אחת כמוהם?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ללא גבולות דימיון