נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

אני מאוד נמשכת לתקופות הישנות, לקריאה עליהם לתמונות ואומנות מאז, לשיעורי ההיסטוריה..

זה תמיד נשמע לי כאילו אומנם לא הייתה שם פמניסטיות אבל הנשים לא היו צריכות כבוד מהגברים, הן ידעו לכבד את עצמן.

אני לא רוצה לומר שיש לנו דור דפוק כי אנחנו דור נפלא, אבל איבדנו קצת את הפואנטה

מרוב מלחמה בלהיות מה שאנחנו רוצים שכחנו קצת מה רצינו. 

אני רוצה להיות אישה שמכבדים אותה 

אני לא רוצה להלחם לקבל את היכולות של הגברים כי זה לא אני. 

אני כן רוצה שאת היכולות שיש לי יעריכו.

פעם אישה הייתה לפעמים מתבזה בעיניי גברים בהיותה אישה

אז החלטנו להלחם על זה שיקבלו את הנשים 

ועשינו את זה בדרך שבה "שחקנו" את הנשיות שלנו. אז מה קיבלנו מזה?

על מה אנחנו נלחמים?