נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

מן תחושה שכזו, הרגשה שכזו, של אהבה

 מרגשת ומחייה.

ולא בגלל אמיתותה,אלא בגלל הזכרתה.

(להחזיק את התינוק ולהיות מסור לו),

לחייך ורק בגלל שגם "ההוא".

מן תחושה שכן מוכרת,

כזו שחובה לחוות,

כזו שמזכירה חדשנות והפתעה. וכמו שהיא באה כך גם היא הולכת.

ריגוש הוא לא לתמיד, הריגוש לא מבטיח.

כשכלום לא נראה "כזה" חשוב לעומת רגעים,

כשאכזבה הופכת לצחוק, והמועקה לכיף,

דברים לא ברורים כשיש מישהו לא ברור בסביבה.

ועכשיו זו התחושה של הלילה, שישאר בו טעם הלוואי

זיכרונות קטנים יציפו, אולי גם קצת דמיונות.

והלב מפחד שאולי ישנם דברים גדולים ששכחתי בזמן שנרגשתי,

דברים שאזכור מחר.

אבל מחר לא חשוב,

יש לי לילה ארוך ודי ברור

והוא מה שאחווה עכשיו.

לפחות עד מחר.

(ואוו איזה כיף לעדכן שוב ככה אחריי תקופה ארוכה)